לפני כמה שנים איבדה יעל שיה את שני הוריה, וכעת היא מוציאה ספר ובו סיפורים קצרים בהשפעת האובדן ## את האיורים שמופיעים בספר ניתן להזמין כקעקוע על העור ## מחצית מההכנסות ייתרמו לאגודה למלחמה בסרטן
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
יעל שיה היתה בת 24 כשנותרה יתומה משני הוריה. אביה הלך ראשון לעולמו אחרי שנים בהן היה חולה סיעודי, ואמה נפטרה חודש וחצי בלבד לאחר שהתגלה אצלה סרטן.
את מה שחוותה בעת שסעדה, כבת יחידה, את הוריה בשנותיהם האחרונות, ואת עיכול האובדן לאחר מותם היא תיעדה בקובץ סיפורים קצרים בשם "מתחת לעור" (הוצאת צמרת).
כיום היא בת 29, רווקה, ומתגוררת בשכונת בת גלים.
אבא שלה, אברהם גטניו, היה צייר, צורף ונגר חיפאי. לאחר אירוע מוחי שחטף כשהיתה בכיתה ג׳, הוא הפך לסיעודי, ויעל תפסה אחריות עליו. מקלחת, מזריקה לו אינסולין, מטפלת בו. כל חייה היו סביב הטיפול בו עד שנפטר מדום לב. אמא שלה, שרה שיה, היתה קלדנית בבית משפט. היא הלכה לעולמה חמש שנים לאחר מות האב.
בספר מופיעים איורים, אותם ניתן גם להזמין כקעקוע על הגוף על ידי המקעקעת מאיה מור. 50% מההכנסות ייתרמו לאגודה למלחמה בסרטן.
הסיפורים נולדו מתוך איורים שההשראה שלהם מגיעה מקעקועים, בעיקר מז׳אנר קעקועים המזוהים עם אסירים בבתי כלא רוסים. מאחר ואין מחט חשמלית לקעקע, היו מאלתרים מיתר של גיטרה או סליל של קלטת ודיו מעט, כך נוצרו קעקועים במראה לא סימטרי, מדויק, מרושל טיפה.
צילום: אלבום פרטי
יעל, הספר מביא רגעים מאוד אישיים, יש בו דברים שאת מצטערת שחשפת?
אני לא מתחרטת. אלו המשקפיים שדרכם הסתכלתי על העולם - הייתי ילדה שכועסת על אלוהים על כך שלקח לה את ההורים בטרם עת. היום, אם הייתי צריכה לכתוב את הספר מחדש, הייתי מלאה ביותר חמלה כלפי עצמי, כלפי העולם, מוסיפה שני טון הכרת הטוב ותודה לכל הסובבים אותי.
מה לך ולקעקועים?
קעקועים הם חלק בלתי נפרד ממני, אני מאד מחוברת לתרבות, ולהיסטוריה מאחורי האמנות המופלאה הזאת. כל אמנות שהיא מלאכת יד אדם היא משאב ההולך ונעלם בימינו הדיגיטליים, ובעיניי צריך לנצור בחזקה כל סוג של אמנות אנלוגית. באופן אישי, הפסקתי לספור כמה קעקועים יש לי על הגוף, אבל זאת אהבה שרק הולכת וגדלה עם הזמן.
מחצית מהכנסות הקעקועים אתן תורמות לאגודה למלחמה בסרטן...
נכון. חצי מסכום כל קעקוע מאיה ואני תורמות לאגודה למלחמה בסרטן. זאת זכות גדולה עבורי, לסגור מעגל, ולהנציח את הוריי דרך אמנות ולתת בחזרה לארגון המופלא הזה. אני מאמינה שאני ברת מזל, וניתנה לי מתנת היצירה, ובעזרתה יש לי את היכולת להשפיע ולתת בחזרה לעולם. מאיה מור היא מקעקעת חיפאית מוכשרת, והיא מעניקה בית חדש לאיורים מתוך הספר שלי שנוצרו מתוך כאב, ובזכותה הם כנסים מתחת לעור.
באילו רגעים את מרגישה בעיקר את חסרונם של ההורים?
חודש לאחר מות אמי, התחלתי את לימודיי במחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה. עם סיום התואר נבחרתי לשאת את נאום הבוגרים. עמדתי לבד על הבמה, וקראתי בקול נרגש נאום שכתבתי. חבריי לשכבה מחאו לי כפיים והתרגשו איתי, אך הבדידות בירידה מהבמה הייתה קשה מנשוא. רציתי שהם יתגאו בי. שני הוריי מעולם לא סיימו לימודים אקדמיים והצלחתי לסיים בכמעט הצטיינות את התואר.
יעל שיה. צילום: מתן סיון
את חיפאית מלידה, יש לך מחשבות על לעבור מקום אחר?
בילדותי המוקדמת גרתי ברחוב יוסף עם הוריי בדירת שני חדרים, ולאחר מכן עברנו לשכונת רמות ספיר - שכונה של חתולים וזקנים ועץ תות בפינה של גן שרי. אני מחוברת מאד לעיר מולדתי. חיפה היא העיר האחרת. יש לה קצב פנימי משלה. אי אפשר להאיץ בחיפה. היא מתעוררת מוקדם והולכת לישון מוקדם.
חיפה בשבילי היא קיבוץ תעשייתי, ובפרט קהילת האמנים, שכולם מכירים בה את כולם ויש ערבות הדדית אמיתית שלא בטוח קיימת בערים אחרות. אין לי "פומו" מתל אביב, חיפה עשירה בכל הטוב שיש לה להציע ואני מודה על כך. אני שונאת את התנועה התל אביבית שמגיעה לפה ומנסה לשנות סדרי עולם - חיפה יפה וטובה כמו שהיא, לא צריך לנסות לשנות אותה.
