יום העצמאות בלי קילר הלוהטת

יום העצמאות בלי קילר הלוהטת

לא רק סינדרלה אכלה אותה ברגע שהשעון הראה חצות, גם להקת הרוק החיפאית 'קילר הלוהטת' ## עו"ד ליאור פרי נזכר בערב יום העצמאות של שנת 1982, אז פגש לראשונה את יורם מארק-רייך, צעיר מרדן עם שיער ארוך וגיטרה חשמלית ביד ## זו היתה תחילתה של חברות מופלאה ושל שיתוף פעולה מקצועי שנמשך 40 שנה ## אז מה קרה כאשר המשטרה הורידה את השאלטר?

ליאור פרי 

אתר כדאי לדעת

בכל אחת מהשנים האחרונות, עד לקורונה ועד שנבחר מנהל אגף תרבות חדש לעיריית חיפה, הופיעה להקת הרוק החיפאית קילר הלוהטת מול קהל מריע של אלפים על בימת גן האם בחיפה. עבורי, כל מופע כזה היווה פלאשבק מטורף ליום העצמאות של 1982 שנחקק לדורות בהיסטוריה התרבותית של חיפה. הימים היו ימי ראש העיר אריה גוראל, וחיפה היתה עיר הפועלים.

עבורי, ההופעה ההיסטורית ההיא של להקת קילר הלוהטת, היתה בעלת חשיבות משמעותית נוספת: באותו ערב פגשתי לראשונה את יורם מארק-רייך. זו היתה ראשיתה של חברות מופלאה ואמיצה שנמשכת עד עצם היום הזה. כך גם החל שיתוף הפעולה הכי ותיק והכי יציב בתולדות העיתונות החיפאית המקומית.

באותו ליל עצמאות של שנת 1982, מארק היה על הבמה, ואני הייתי בקהל, כאשר המשטרה הורידה לקילר הלוהטת את השאלטר. זה נגמר בכתבה מתלהמת ששלחתי למארק, שערך אז את המדור "ראש קטן" במקומון "כלבו". 

"ראש קטן" היה מדור אנרכיסטי למדי שעסק בהומור, מוסיקת רוק, מדע בדיוני וסקס, ונחשב להיט מטורף בקרב בני הנוער והצעירים של חיפה. תלמידי תיכון בכל בתי הספר התיכוניים בחיפה והסביבה נהגו לגזור את המדור הזה, שהיה מעין עיתון עצמאי שסופח ל"כלבו", ולתלות בכיתות ובמסדרונות בתי הספר. כמדומני, שהוא נמכר בכ-50,000 עותקים, והשפעתו על הציבור החיפאי הצעיר היתה עצומה.

ליאור פרי, בימים טובים יותר. צילום: לא ידוע

ההופעה של קילר הלוהטת ביום העצמאות 1982 מתוארת היטב באתר ויקיפדיה: "הנערים החיפאים, שהושפעו עד אז מרוק כבד ומגלאם רוק בריטי (טי-רקס, סלייד, דייוויד בואי), לקחו גם מוטיבים מחאתיים מהפאנק, ויצרו רוקנרול ישראלי שנשמע תוצרת חו"ל. "קילר הלוהטת" היתה אז להקת הרוק המובילה בחיפה." 

"הופעה זכורה במיוחד התקיימה בבמה המרכזית של חיפה, במרכז הכרמל, בערב יום העצמאות של שנת 1982. אז עלו שוטרים לבמה, והפסיקו את מופע הלהקה בטענה שכבר אחרי חצות, ואסור להרעיש אחרי 12 בלילה. לא עזר הנימוק שבחגיגות יום העצמאות עסקינן. הקהל החל לצעוק כנגד השוטרים ולהתפרע, והלהקה המשיכה לנגן. בתגובה, ניתקה המשטרה את החשמל, ורק המתופף עוד המשיך להרעים על התופים, עד שגררו גם אותו משם. ובכל זאת, מכיוון שהיה מדובר בילדים טובים מבתים בורגניים, פינתה המחאה את מקומה לטובת פארודיות ציניות בהן הצטיינה הלהקה".

עד כאן ויקיפדיה, ועכשיו נעבור למה שחקוק אצלי בזיכרון מאותו לילה בלתי נשכח. אני הייתי אז נער בן 16 שבא לחגוג את יום העצמאות ה-34 של מדינת ישראל. יורם מארק-רייך היה אז דמות נערצת בקרב הנוער החיפאי. אני עצמי נהגתי לתלות בכל שבוע במסדרונות סניף ריאלי בית בירם את דפי המדור שלו, וכמוני עשו אחרים בכל בתי הספר בעיר. 

הערצנו את מארק רייך וחבורתו. היו שם אבי תל – לימים הבעלים של לוח יד2, לימור נחמיאס – שהפכה עם השנים לסופרת ותסריטאית מצליחה, רוני לוקצ'ינסקי – שפתח את חנות 'רוק פלוס', ועוד כמה נערים ונערות מוכשרים שהסתופפו סביב נביא הזעם עם השיער הארוך, הגיטרה המכסחת והעט המושחז. 

ליין ההופעות של הבמה המרכזית במרכז הכרמל, ברחבת האודיטוריום, היה הדבר הכי תלוש מההווי החיפאי. באותן שנים אפי נצר ושרהל'ה שרון כיכבו בערבי שירה בציבור, עפרה חזה נחשבה למוזיקאית פורצת דרך, וירדנה ארזי היתה הכוכבת הכי חמה ברדיו. מישהו בעיריית חיפה אולי היה שיכור בעת קביעת ליין ההופעות של יום העצמאות, כי למרבה התדהמה על הבמה הראשית שובצו הרכבי רוק מתקדם, בלוז ופאנק-רוק. אני ועוד כמה מאות בני נוער, חשבנו שמדובר בחזון אחרית הימים.

ראשונה עלתה לבמה להקת "פילין בלוזי" עם ענק הגיטרה ניסו בן חיים, שפעם כונה "ג'ימי הנדריקס החיפאי" והיום הוא חוזר בתשובה וצדיק דגול בחב"ד צפת. אחר כך עלתה להקת טראונסאונד, להקת רוק מתקדם מעולה עם הגיטריסט האגדי דני שלוסברג, ולסיום הערב המדהים היתה אמורה להיות הופעה של קילר הלוהטת, כאמור - הלהקה החיפאית הכי נחשבת אז.

וכאן, בעצם, הסתבך הכול. הבעיה היתה שטראנסאונד ניגנה רוק מתקדם, שזה אומר שירים ארוכים של 15 עד 20 דקות, וגם אם סיכמו איתם מראש שהם ינגנו 3-4 שירים בלבד, הרי שההופעה נמשכה ונמשכה, נמרחה ונמרחה, ועד שהגיע הזמן של קילר הלוהטת, לה כולנו חיכינו, השעון כבר התקרב בצעדי ענק לשעת חצות.

ברבע לחצות עלו הקילרים לבמה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את מארק רייך, האיש והאגדה, בגודל טבעי. המתופף היכה בכל הכוח וההופעה החלה. האקסטזה בקהל התחילה כבר עם ההמנון שהקילרים כתבו על העיר חיפה – "עיר של בתולות", אחר כך נוגן המנון המדינה בביצוע כסחני שלבטח גרם לנפתלי הרץ אימבר להתהפך בקברו, המשיך עם פצצת הרוק "ילד מלחמה" ואז הגיע הלהיט הגדול ביותר של הקילרים – "אני רוצה להיות ראש הממשלה!".

אבל אז, בדיוק אז, השעון היכה חצות, וקרה משהו מדהים: שני עובדי עירייה מלווים בשוטרים עלו על הבמה וסימנו בנפנופי ידיים ללהקה שעליה לעצור את הנגינה. אנחנו בקהל, חשבנו שזה חלק מבוים מהמופע. גימיק. אבל לא, הם היו נחושים להפסיק את ההופעה בתואנה שאחרי חצות אסור להרעיש ולהפריע לשכנים.

הלהקה התעלמה והמשיכה לנגן, ואז שלח אחד השוטרים את ידו וסגר את השאלטר. בבת אחת דמם קולו של הרייך והשתתקו הגיטרות. רק המתופף המשיך להכות בעצבנות על התופים, עד שגררו אותו משם. הקהל השתולל, לא מאמין שזה אמיתי. נדמה לי שאחד השוטרים גם הכריז משהו בנוסח: "השעה חצות, נגמרו חגיגות יום העצמאות, לכו הביתה לישון."

חזרתי הביתה עצבני אש. לקחתי עט ונייר וכתבתי לראשונה בחיי כתבה עיתונאית. הבעתי זעם על העירייה, על המשטרה, על המדינה. על הביזיון הנורא. שלחתי בדואר את הגיגיי אל: מארק רייך, ראש קטן, עיתון כלבו, חיפה.

שלושה ימים לאחר מכן התקשר אלי הרייך בכבודו ובעצמו. התברר שאבא שלו מכיר את אבא שלי, וכך היה לו את הטלפון שלנו. הוא אמר שהכתבה שלי תתפרסם בשישי הקרוב. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. הרייך הגדול, מארק מלך הפאנק, מתקשר אלי בכבודו ובעצמו? כתבה שלי תופיע בעיתון?

כמה ימים מאוחר יותר, שילמתי ביד רועדת לנהג של קו 37 עבור נסיעה להדר. הגעתי לרחוב החלוץ. ברגליים כושלות עליתי למערכת העיתון, ופגשתי את הרייך האחד והיחיד. הוא הציע לי לכתוב באופן קבוע למדור שלו. זו היתה תחילת הדרך העיתונאית שלי. זו גם היתה תחילת החברות ושיתוף הפעולה המקצועית שלי עם הרייך. 

היום, בדיוק 40 שנה אחרי, אנחנו עדיין חברים טובים. 40 שנה עברו. שנינו התחתנו, התגרשנו, התחתנו שוב, הולדנו ילדים, התגלגלנו בעולם, ואנחנו ממשיכים להיות בקשר יום יומי. עמוק בלב נשארנו בני עשר'ה מרדניים, ממש כמו שהיינו לפני 40 שנה, ביום בו הכרנו.