קריאת כיוון שהיא קריאת השכמה 

ד"ר ארנון גרוס מגבעת אלה, מזרחן בהשכלתו ועיתונאי לשעבר ב"קול ישראל בערבית" במשך כ-40 שנה, ואשר שירת כקצין מודיעין בסדיר ובמילואים, מנסה להתוות בספרו החדש "קריאת כיוון: על מצבם של עמנו ומדינתנו" קווים להסכמות בין המחנות בישראל

יורם מארק-רייך 

אתר כדאי לדעת

עטיפת הספר. צילום: יחצ

"עם ישראל כאומה הולך ומתפורר, ואם לא נתעשת ונמצא דרך לעבוד ביחד, אז בקרוב מאוד לא נהיה כאן כעם במדינתו - עם השלכות איומות על גורלו של העם היהודי בכללותו. אמנם כולנו יהודים-ישראלים, אבל אנו משתייכים לארבעה מחנות שונים שלכל אחד מהם אג'נדה משלו: ישראל הראשונה והשנייה שנוהגים לכנותן 'מחנה-רק-לא-ביבי' ו'מחנה-רק-ביבי' (נתניהו עצמו הוא רק סמל לאיבה ההדדית בין המחנות וכשיבוא אחר במקומו יעריצו וישקצו אותו באותה מידה), מחנה הציונות הדתית והמחנה החרדי. כל אחד מאלה נותן משמעות אחרת לזהותנו המשותפת, כשהקיצונים בכל מחנה מושכים החוצה, וכך היא הולכת ונפרמת"

כך אומר ד"ר ארנון גרוס, תושב גבעת אלה, מזרחן בהשכלתו ועיתונאי לשעבר בשפה הערבית העוסק במחקר על היחס ל"אחר" ולשלום בספרי הלימוד הפלסטיניים, שהוציא לאור את הספר "קריאת כיוון: על מצבם של עמנו ומדינתנו - ניתוח עכשווי והצעות לפעולה" ("איפאבליש הוצאה לאור") שנמכר גם בחנויות הספרים המקוונות בפורמט דיגיטלי, כולל ניתוח והצעות פרגמטיות בנושאים שונים, חלקן בלתי שגרתיות, מנקודות מבט שונות: כד"ר מאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, כחוקר ספרי לימוד פלסטינים באזור וכעיתונאי ששידר לעולם הערבי קרוב ל-40 שנה.

לדבריו, ברור שלא תיתכן הסכמה כללית בין המחנות, משום שערכיהם שונים ומנוגדים יותר מדי בשביל הסכמה כזו ואף יש קווי שבר חברתיים ותרבותיים, שממבט ראשון נראים כבלתי ניתנים לאיחוי בדור אחד. ד"ר גרוס: "הדרך היחידה לקיומו של ממשל מתפקד במדינה היא הסכמה על דברים אופרטיביים - קווי מדיניות אחידה בנושאים חשובים. זה גם מה שהוא מציע בספרו: מדיניות לשימור העם היהודי והידוק הקשר בין חלקיו בתפוצות לבין ישראל, הבנת מעמדנו החריג במזרח התיכון ומשמעות הסכסוך עם הפלסטינים והתנהלות מיטבית מולו, הבנת האיומים הניצבים מולנו הנובעים מאופיו המיוחד של המזרח התיכון וגיבוש קווי מדיניות, הצעות לתיקונים בשיטת הממשל שיבטיחו יתר יציבות, יעילות ומעורבות מצד הציבור ועוד".

ארנון גרוס במפגש קציני מודיעין ישראלים ומצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים במערב תעלת סואץ. צילום: אלבום פרטי

מדוע לדעתך יש סיכוי קטן להכרעה ברורה בבחירות הקרובות לכנסת?

"הסיבה לכך היא שההצבעה בבחירות מושפעת בראש ובראשונה מרגש ההשתייכות למחנה זה או אחר והדינמיקה הדמוגרפית הביאה אותנו לכך שהכוחות נהיו שקולים. אין טעם לנסות לשכנע את 'האחרים' שאתה הוא הצודק והם הטועים, כי הם לא ישתכנעו. אין טעם להילחם בהם, כי אי אפשר לנצח במלחמה הזאת אלא רק להפסיד. הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה הוא לאמץ גישה אחרת של הבנה, הכלה והסכמה על מה שניתן להסכים עליו בין ארבעת המחנות הנבדלים בתוכנו".

לטענתו, הדרך האופרטיבית לפעול בכיוונים אלה היא הקמת פורומים מקומיים לדיון בנושאים אלו והתאגדותם לאחר מכן לתנועה עממית. "בחיי כעיתונאי 'הצלחתי' להתייאש מהפוליטיקאים המקצועיים וקשה לי לראותם מובילים להסכמות בין המחנות", הוא מודה.

מהן תובנותיך ממפגשים רבים שהיו לך כעיתונאי עם לא מעט חברי וחברות כנסת?

"בשיחות פנים אל פנים איתם התרשמתי מאישיותם ומרמת הבנתם את העניינים שעליהם דיברו, אבל כשראיתי אותם צורחים במליאה ובוועדות תהיתי על הפער העצום בין התנהגותם כבני אדם רגילים לבין התנהגותם 'הרשמית', כאילו הכנסת והתיאטרון חד הם".  

ארנון גרוס וספרו. צילום: יהורם גלילי

יש לך תובנות חשובות מהסכסוך הישראלי-ערבי?

"תקומת מדינה פלסטינית היא חלק מהותי מפתרון הסכסוך, אבל מכיוון שתקומתה כיום תהווה איום קיומי על ישראל יש לדחותה עד שייווצרו התנאים לפיוס. כמו כן, במדינה הפלסטינית העתידית צריכים האזרחים היהודים להוות אחוז מקביל לאחוז של האזרחים הערבים בישראל, ולכן יש לעודד התיישבות יהודית נרחבת בשטחי יהודה ושומרון, ובעתיד - גם ברצועת עזה כשהדבר יתאפשר. זה יתרום לאופי הדמוקרטי של המדינה הפלסטינית העתידית, יבטיח יציבות וישמר את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם שטחי ארץ ישראל שבריבונות פלסטינית".

הוא נולד בחיפה בשנת 1949 לאליהו, שנולד בריגה (לטביה) למשפחה ציונית ועלה לארץ ב-1932, ולנעמי, בת למשפחה מתבוללת, שעלתה מברלין בעליית הנוער ב-1934. כל בני משפחתה האחרים נשארו בגרמניה והושמדו בשואה. יש לו אח שנולד ב-1952. אביו עבד כהנדסאי בבתי הזיקוק בחיפה, אך נפטר בגיל צעיר (41) ב-1955. המשפחה עברה לתל אביב, שם החלה אמו לעבוד באל-על, ואילו הוא ואחיו נותרו בבית עם מטפלות. כשאחיו הגיע לכתה א' עברו שניהם לפנימיית כפר הנוער בן שמן, עד שסיים את כיתה ח' ואז חזרו שניהם לתל אביב וארנון התחיל ללמוד בתיכון חדש. בשנת 1965 נפטרה אימם, והוא ואחיו השכירו את דירתם בת שני החדרים בתל אביב. ארנון עבר לגור בחדר שכור אצל משפחה עד סיום לימודיו, ואחיו עבר לקיבוץ עד לסיום לימודיו. כל אחד מאיתנו התגייס בזמנו.

ארנון התחתן לקראת תום שירותו הצבאי ב-1971 עם רות מורד ז"ל, מזרחנית בהכשרתה ובת למשפחה ממוצא עיראקי. הם היו נשואים במשך 36 שנה, ואז התגרשו. היא נפטרה תשע שנים לאחר מכן. נולדו להם שתי בנות: נעמה - מעצבת אופנה וטקסטיל במקצועה, מתגוררת במודיעין, נשואה לרן ויש להם בן שהתגייס השנה לצה"ל ובת בבית הספר, ועידית - מורה לאנגלית, מתגוררת בכפר תבור, נשואה לאמיר ולהם שלושה בנים בגילי בית ספר, הצעיר שבהם על הרצף האוטיסטי.

מתי התחלת להתעניין בערבים ובמזרח התיכון?

"התחלתי להתעניין בכך כבר לקראת סיום לימודיי בבית הספר היסודי בבן שמן. בתיכון למדתי ערבית כשפה זרה שנייה במגמה המזרחנית. עם גיוסו לצבא ביולי 1967 הופניתי לאולפן הערבית של חיל המודיעין, ומשם הועברתי ליחידת 154 (504 כיום). במלחמת יום הכיפורים שירתי כקצין בחזית המצרית בסיני ובאזור מערב התעלה, ובהמשך השתתפתי במבצע ליטני בדרום לבנון. בשנת 1986 הועברתי כאיש מילואים לדובר צה"ל, שם רכשתי כלים בתחום ההסברה. בהמשך מוניתי במסגרת שירות המילואים לממלא מקום מנהל תחנת הרדיו של יחידת הקישור ללבנון במטולה, ששידרה ללבנון ולסוריה וכל עובדיה היו לבנונים ולמדתי מהם רבות. השתחררתי משירות מילואים בשנת 2000 בגיל 51 בדרגת רס"ן".

בשנים 1975-1971 למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתארים B.A. ו-M.A בחוגים שפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון. עבודת ה-M.A שלו עסקה בשינויים האידיאולוגיים שעברה תנועת הלאומיים הערבים בהנהגת ג'ורג' חבש מימין פשיסטי לשמאל מרקסיסטי במהלך כשני עשורים. בשנים 1985-1981 למד לדוקטורט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב של אוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתהליכי אימוץ זהויות חילוניות (ערבית וסורית) על ידי בני העדה היוונית-אורתודוכסית בסוריה רבתי בשלהי התקופה העות'מאנית בהשפעת השינויים הפוליטיים והתפשטות התפיסות התרבותיות המערביות. מלבד לימודי המזרח התיכון יש לו תואר M.A. במינהל ציבורי (MPA) מבית הספר לממשל ע"ש קנדי של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב. את לימודיו שם עשה כעמית של קרן וקסנר-ישראל.

בקיץ 1973 התקבל לעבודה כעיתונאי בקול ישראל בערבית ברשות השידור, תוך כדי לימודיו כסטודנט בירושלים. הוא עבר קורס עורכי חדשות וכתבים, ומיד כשנכנס לעבודה פעילה פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא גויס למשך כארבעה חודשים וחצי. לאחר שובו הועסק בעבודות שונות טרם כניסתו לשידור ממשי ובהן  עבודה כעוזרו של שאול מנשה ז"ל, אשף תקשורת הסברה מהמעלה הראשונה, "שלמדתי ממנו רבות וגם מעובדים בכירים אחרים ובראשם מנשה סומך ז"ל".

לקראת סוף 1975, לאחר כשנתיים של הכשרה לפעילות שידור, הועבר למחלקת יומן החדשות, שם עבד עד קיץ 1981 כעורך ענייני חוץ, ככתב צבאי וכעורך יומן. בשנים 1985-1982 שהה בלימודים בחו"ל, ועם שובו לארץ עבר ליומן החדשות ולאחר מכן ערך תוכנית הסברה מדינית של תשובות על שאלות מאזינים. בסוף 1989 התמנה למנהל חטיבת תוכניות האומר והמוזיקה עד יציאתו ללימודים באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. לאחר שובו שימש בין השנים 1998-1994 מנהל חטיבת הביצוע האחראית על הנושאים הטכניים של פעולת השידור. 

ארנון גרוס במפגש של אנשי קול ישראל בערבית עם הגנרל אנטואן לחד במפקדתו במרג׳ עיון בינואר 1996, צילום: אלבום פרטי

ב-1998 התמנה למנהל חטיבת החדשות עד 2004, ולאחר מכן, עד לפרישתו ב-2015, שימש כעוזר מנהל קול ישראל בערבית וכאחראי מינהלי מטעם גוף זה על השידור הפרסי היומי לאיראן.

הוא כתב את ספרו החדש מתוך ניסיון ליצור מסד של קונצנזוס מחודש בין חלקי העם השונים בנושאים אופרטיביים שאפשר להסכים עליהם, "בעוד שהסכמה על ערכים משותפים למחנות היריבים לא נראית לי אפשרית בינתיים. קונצנזוס חלקי כזה יאפשר לנו לפחות לשבור את הקיפאון והתיקו הנוכחי ולהקים ממשלה מתפקדת, שתוכל להובילנו להתמודדות עם אתגרים אלו שהולכים ומתעצמים מחוץ לישראל ובתוכה. אין לאף אחד מאיתנו הפריבילגיה לשבת בצד ולהמשיך בענייניו כאילו הכול מתנהל כרגיל".

 

לחץ כאן: >> לינק לרכישת הספר