שירה אצלו היא מעיין נובע
שירה אצלו היא מעיין נובע
אריה טרינקר חובק את ספרו "אני אפס" ומקדיש אותו לעבדי ההייטק. כן. זו לא טעות. עבדי ההייטק ## טרינקר, משורר, סופר ויזם הייטק, החל לכתוב בשנות ה-20 לחייו, אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה חטיבת השיריון שבה שירת כמעט הושמדה ## כיצד השפיעו זיכרונות השואה של הוריו על האווירה בבית, ומדוע תכנות ושירה הם תאומים
גדי מור
אתר כדאי לדעת
צילומים: אלבום פרטי. אני אפס. עטיפת הספר
"מלחמת יום הכיפורים מצאה אותי בפריז בעיצומו של טיול באירופה שנועד לחגוג את סיום הלימודים, מספר אריה טרינקר. "חזרתי לארץ בלילה הרביעי של המלחמה במטוס מיוחד, שאורגן על ידי שגרירות ישראל ועליו היו רק קצינים ולוחמים. בשדה התעופה המתין לנו קצין שלישות שמיין אותנו ליחידות. כשנשאלתי לאיזו חטיבה אני שייך, עניתי: '188'. "החטיבה שלך הושמדה", תשובתו היממה אותי. שובצתי ליחידה אחרת, שלא הכרתי בה נפש חיה ונשלחתי להילחם ברמת הגולן. בחוץ פגשתי את הוריי שהגיעו מטבעון להיפרד ממני בשדה התעופה והביאו לי את המדים והנעליים צבאיות שהחזקתי בבית. בדרכם חזרה הם נפגעו באורח קשה בתאונת דרכים בצומת שבו לא פעלו הרמזורים בגלל האפלה. לא ידעתי מה קרה להם במשך ימים בגלל הקרבות הקשים ברמה."
טרינקר הוא יזם הייטק, קצין בכיר במילואים, מפתח תוכנה וממציא בנשמתו. בהיותו חייל בסדיר השתתף במלחמות ששת הימים וההתשה ובפעולת כארמה בירדן. כקצין מילואים בשיריון השתתף במלחמות יום הכיפורים ולבנון הראשונה. הוא בוגר הטכניון בחיפה, עסק בפיתוח מערכות תוכנה, הוביל פיתוח ושיווק פרויקטים גדולים. עבד ברפא"ל במשך כ-30 שנה בפיתוח תוכנה ובניהול פרויקטים, שימש מנהל הפיתוח העסקי של רפא"ל. הקים וניהל עם שותפים שתי חברות סטארטאפ.
הוא מודה כי כל לוחם שעבר מלחמה או מבצעים צבאיים, יש לו איזה סוג של טראומה, "על אחת כמה וכמה מי שחווה כמה מלחמות. לטראומות יש מנעד רחב והן תלויות באישיות של הלוחם, במצבו האישי, בתפקידו, בסיטואציות שהוא נקלע אליהן ובגורמים נוספים.
"התחלתי לכתוב בשנות ה-20 לחיי, אחרי מלחמת יום הכיפורים. השילוב של הדי מלחמה עם משברי אהבה ואכזבה הוציא ממני מבול של שירים. לא כתבתי שירה כדי להוציא את שיריי לאור ובמשך שנים לא שיתפתי לאחרים את מה שאני כותב. כתיבת שירה בשבילי הייתה עבורי מעין פורקן".
בימים אלו הוציא טרינקר לאור את "אני אפס", ספר שיריו השני (ספרי ניב), שאותו הוא מקדיש לעבדי (כך במקור) ההייטק. השם של הספר ניתן לו על פי שיר הנושא "אני אפס": "אני אפס / בעולם / מלא אפסים / אחד / בעולם / מלא יחידים".
לדבריו, איש תוכנה הוא אדם אחד מול מחשב, עובד ומתמודד לבד עם התוכנה, גם כשהוא חבר בצוות. "בהיותו אחד ממיליונים כמוהו ירגיש לעתים - אני אפס, למרות שבלי תרומתו החברה לא תצליח להתרומם. במקביל, המחשב מבין רק שפת מכונה הכוללת בתים של 8 סיביות (ביט) - 0 או 1. מחסור או תקלה באחת הסיביות מפיל את התוכנה או המחשב. עולם העבודה הוא עולם קשה ואכזר - לא רק לאנשי הייטק. אנחנו מבלים בעבודה את רוב שעות העירנות שלנו גם כשמקום העבודה מתיש וקודר. הרבה מאיתנו מרגישים חנוקים אבל נשארים באותו מפעל או משרד": "בחוץ אור ותכלת/ אני בחדר ממוזג / עש ניירות / זולל לאט / נייר אחר נייר / מסך אחרי מסך".
איך זה בא לידי ביטוי בספר החדש?
"דרך השירים בספר אני מציג את עולמו של עובד ההייטק הישראלי. הספר פורש לפנינו מנעד רחב של סיטואציות, זיכרונות, רגעי שיממון, מועקה והצלחה; תוך מבט מקיף על המנהלים, עובדי הקבלן, המשרדים, בתי השימוש - מה שמקיף את עולם ההייטק ואת עולמו של העובד בפרט. לצד זה כל עובד הוא יחיד ומיוחד עם עולם שלם מחוץ להייטק. יש בספר תובנות ורגעי חסד אודות הטבע ובעלי החיים, חום הבית ומנעמי הארוחות; זעם על הפוליטיקה וקשיי הכרך ומחשבות על הזמן החולף".
טרינקר, תושב חיפה ונשוי לרעיה, אמנית ועובדת סוציאלית, אב לשלושה ילדים וסבא לארבעה נכדים. מטייל עם אשתו ברחבי העולם והשתתף בסדנאות כתיבת שירה בהליקון במשך חמש שנים.
הוא נולד בוורשה בשנת 1948 לזוג הורים שברחו מהנאצים ונפגשו באוזבקיסטן, שם נולדה אחותו. משפחתו עלתה לארץ בשנת 1950. הזיכרון הראשון מילדותו: "אני עומד במיטת תינוק בחורף גשום, מים זורמים מתחת למיטה בתוך אוהל גדול במעברת רמת ישי".
כשהיה בן שמונה עברה משפחתו לקריית טבעון. "הפרנסה לא הייתה קלה. אבי היה נגר ואמי עבדה כעוזרת בית וכטבחית. היינו 'ילדי מפתח' - קמנו בבוקר כשההורים בעבודה וחזרנו מבית הספר כשההורים עדיין בעבודה. הייתה לי ילדות מאושרת וחבורת ילדים נהדרת. רוב היום אחרי הלימודים בילינו בחוץ או עם חברים. הייתי חניך ומדריך בתנועת הצופים. בניתי טיסנים בקלוב התעופה, ובגיל 16 עברתי קורס טיס בדאונים. עד היום אנחנו 'ילדי הכיתה' נפגשים מדי חודשיים, טסים ביחד לחו"ל ומסיימים כל שנה את החופש הגדול בקומזיץ על שפת הים."
לזיכרונות השואה של הוריו הייתה השפעה על האווירה בבית, שבו לא דיברו על כך ולא סיפרו מילה. 'ענן סמיך של שתיקה / מלווה אותי / מיום שעמדתי על דעתי. / לא היה מי שיפזר אותו / לא סבא לא סבתא / לא דוד לא בן דוד'. עד היום אני לא מסוגל לזרוק לחם יבש לפח. אלו יסודות שנותנים עצמאות וחשיבה אנליטית, התמדה בעבודה, דחף להיות לוחם והבנה שאם אין אני לי - מי לי".
הכתיבה היא עבורו צורך חשוב. "אינני דברן וזו דרכי להביע את עצמי. במשך כל השנים שבהן הייתי מנהל בהייטק וקצין בכיר בצבא כתבתי לעצמי וחשפתי רק לבני משפחתי. בימים ההם לא היה נכון שהחיילים בגדוד יידעו שהמג"ד או המנהל כותב שירה. לאחר שפרשתי ולמדתי בהליקון, ובעידודו של מורי הנהדר יקיר בן משה פרסמתי את ספרי השירה שלי. התחלתי לכתוב שירי אהבה ואכזבה הרבה לפני שהכרתי את רעייתי, חברתי ואהבתי מזה 43 שנים. לצד זה אין גבר שלא מפליג בדמיונו. יש ימים שבהם אני כותב ברצף יום יום, ובשגרה אני משרבט על דף משפטים שעולים במוחי. לפעמים אני חוזר אליהם והופך לשיר, ולעתים הם נשארים יתומים על הדף. לפעמים יש הפסקות ארוכות ויש שירים שמבליחים לפתע בתודעה".
