לִפְעָמִים הַלֵּב שֶׁלָּנוּ אוֹמֵר דָּבָר אֶחָד, אֲבָל הַפַּחַד שֶׁיִּכְעֲסוּ עָלֵינוּ, אוֹ הָרָצוֹן לִהְיוֹת חֲבֵרִים טוֹבִים, גּוֹרְמִים לָנוּ לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ אַחֵר. דֶּרֶךְ מַצָּבִים שֶׁקּוֹרִים לְכֻלָּנוּ בְּאֹפֶן יוֹמְיוֹמִי לוֹמְדִים גַּיְא וְתָמָר לַעֲצֹר וּלְהַקְשִׁיב לַלֵּב, לְמָה שֶׁהֵם מַרְגִּישִׁים בֶּאֱמֶת, וּמְגַלִּים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בְּדִיּוּק אֶת מָה שֶׁרוֹצִים – בְּכֵנוּת וּבְאֹמֶץ, תּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בַּאֲחֵרִים.