מסעדת טאיפיי הוותיקה שומרת על המנות ועל הטעמים שהתחבבו על כולנו כבר באייטיז ## אבל לצד האוכל הסיני-אסיאתי שמשרה נוסטלגיה, מציע התפריט החדש מגוון גדול של מנות וייטנאמיות אותנטיות ## הגענו לארוחה של חמוץ-חריף, ישן-חדש...
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
שנה וחצי חלפו מאז הביקור הקודם שלי במסעדת טאיפיי הסינית במרכז הכרמל. השבוע חזרתי לשם, וגם אם ברגע הראשון היא נראתה כמו תמיד – מסעדה מהזן של געגועים לשנות השמונים – עד מהרה גיליתי שעובר עליה גל של התחדשות ושינויים. עכשיו היא ממוצבת בתור מסעדה סינית וייטנאמית אותנטית.
צילומים: אתר כדאי לדעת
הריהוט והתפאורה נשארו כפי שהיו. וגם בתפריט (שעוצב ונערך מחדש) אפשר למצוא את המנות הסיניות האהובות שהותאמו לחיך המקומי, ואפילו הבעלים יום וונג מגיח מדי פעם מהמטבח לוודא שהכול בסדר.
אבל, במקביל – חלו גם שינויים. איציק ביטון נכנס כשותף פעיל ומנהל את המקום. איציק הוא שועל ותיק בתחום המסעדנות המקומית, ואזכיר רק חלק ממפעלות העבר שלו: פסטו, נרגילה, מיט, הסנדק (במשך שנה אחת) ועוד. בשנים האחרונות הוא עבד בתפקיד בכיר ביערות הכרמל.
יום וונג הוא אחד מאותם פליטים וייטנאמיים שהגיעו לישראל בסוף שנות ה-70, לאחר שנאספו על ידי ספינה ישראלית. מנחם בגין, שזכר בכאב את פליטי השואה היהודים המיטלטלים בלב ים מבלי שאף מדינה תסכים לקלוט אותם, החליט להביאם לכאן ולהעניק להם אזרחות ישראלית. יום חש הוקרת תודה אינסופית למדינה שהצילה את חייו. שלושת ילדיו שירתו בצבא, ושניים מהם אפילו קצינים!
צילום: באדיבות יום וונג
בקצה המרוחק של המסעדה נפתחה מחלקה של אוכל וייטנאמי, אותה מנהלת מון, אשתו של יום. מון לא דוברת עברית, אבל אוכל היא בהחלט יודעת להכין, ויש לה שם ממש דוכן משלה, שמכפיל את האופציות שבתפריט החדש.
כך, למשל, השתכנענו להזמין אגרול וייטנאמי (45 ₪), שכולל 2 יחידות קריספיות מאוד והרבה יותר מעניינות מאשר האגרולים הסטנדרטיים, שכבודם במקומם מונח, ואשר נהגנו לטבול אותם בנוזל האדום-אדום.
קצת היסטוריה: לפני כ-50 שנים נפתחה במושבה הגרמנית מסעדת טאיוואן הסינית. נרשמה סנסציה. המזרח הרחוק היה קיים אז בעיקר באגדות או בטלוויזיה עם המסך השחור-לבן. מי שרצה לגעת בסין, הטריח עצמו עד לשדרות בן גוריון אל המסעדה המעוצבת בעלת הטעמים והניחוחות האקזוטיים.
עם השנים החליפה המסעדה ידיים, ובשנת 2010 שונה שמה לטאיפיי, עיר הבירה של טאיוואן. הבעלים החדש היה יום וונג, שף ותיק שהתמחה באוכל אסיאתי. בחודש מרץ 2018 עלו האחים יום וטל וונג יחד עם המסעדה אל מרכז הכרמל, שם פעלה מסעדת טוקאי גלי-ים, השם טאייפיי עבר יחד איתם, וההמשך ידוע.
למרות השנים הרעות שהביאו איתן מגיפת קורונה ואת המלחמה הארוכה שטרם הסתיימה, טאיפיי שרדה את פגעי הזמן. מה גם שמאז הקורונה, התרגלו רבים להזמין ממנה משלוחים, שמהווים עד היום נתח חשוב מהכנסותיה.
באנו לשם בשעת צהרים מאוחרת. מצאנו חנייה ביפה נוף, הפעלנו פנגו, ורק כשהגענו לכניסה ראינו שלט גדול שמכריז כי אורחי המסעדה זכאים לשלוש שעות חנייה חינם בחניון פנורמה. לא נורא. ננסה לזכור את זה בפעם הבאה.
בעבר, מרגע שפסענו פנימה, חשנו כאילו הגענו במכונת זמן אל שנות השמונים. געגועים ונוסטלגיה אל האווירה, העיצוב, המנות, הטעמים. הפעם, כאמור, יש שם רוח של שינויים. גם מתוך הרצון לחדש וגם כדי להביא קהל צעיר. מרבית הסועדים הם כאלה שהיו לקוחות נאמנים של מסעדת טאיוואן, והם כבר בגיל מתקדם. נכון שבסופי שבוע הם קובעים שם ארוחות משפחתיות עם הילדים והנכדים, אבל יום, מון ואיציק מעוניינים שהקהל הצעיר יגיע גם בלי קשר למפגשים משפחתיים.
התפריט השתנה, אבל עדיין כמעט בכל מנה יש כמה אופציות (למשל: צמחוני / עוף / בקר), כך שבשורה התחתונה המגוון גדול למדי.
תפריט העסקיות תקף בימים ראשון-שישי בין השעות 12:00-17:00, והוא משתלם מאוד, כי במחיר מנה עיקרית + תוספת של 35 ₪, מקבלים: מרק / אגרול + סלט סיני / חמוצים סיניים + אורז מאודה / מטוגן + עיקרית לבחירה.
הגעגועים לאייטיז גרמו לנו להזמין מרק חמוץ-חריף (28 ₪), שעבורי היה חריף מדי, ולצדו מרק פה-בו וייטנאמי קטן (49 ₪), שהיה טעים ועם לא מעט בשר, אבל למרות שבחרתי בגירסה המוקטנת שלו (אפשר להזמין את המרק הזה בגדול), הסתפקתי במחצית ממנו, בעיקר כדי להשאיר מקום לעיקרית.
לפני העיקרית חלקתי עם שותפתי לארוחה סלט פאפאייה צמחוני (49 ₪), שסיפק רעננות. למעשה, גם האגרולים הגיעו בליווי קצת ירקות חיים.
כשהגענו לעיקריות, שוב שילבנו ישן עם חדש. תמיד נהגנו להזמין שם בקר ברוטב סצ'ואן (79 ₪), שזו המנה האהובה על שנינו. אז גם הפעם הזמנו, והיא הגיעה כמובן בליווי קערת אורז מטוגן.
השף יום המליץ שהמנה האחרת תהיה דג לברק מאודה (115 ₪) ברוטב ג'ינג'ר וייטנאמי. האמת, נראה לי שמעכשיו זו תהיה המנה המועדפת שלנו בטאיי-פיי. בשר הדג היה רך ומדויק, ומוקף בקשת טעמים נפלאה.
יום הציץ עלינו מרחוק, וראיתי את החיוך מתפשט על פניו. לא התאפקתי, קמתי אליו, ושאלתי מה הסוד. הוא הסביר שהאידוי מחייב דיוק מקסימלי. היות וזה היה דג במשקל חצי קילו, האידוי שלו ארך בדיוק 13 דקות, מה שאיפשר לבשר הרך להיפרד משלד הדג בקלילות, וגם לספוג את הטעמים הנפלאים. הודיתי לו על ההמלצה, ובהזדמנות חגיגית זו גם הצטלמנו יחדיו מתחת לתמונתו המפורסמת שתלויה על הקיר...
את הארוחה ליווינו בלגימת בירה אסטריה אדומה מבקבוק (28 ₪) ומים צוננים. דווקא ביקשנו בירה סינית (למשל, בירה קירין), אבל התברר שהבירות הסיניות אזלו.
ואם אתם סקרנים, כנהוג אצלנו – שותפתי לארוחה הקפידה לאכול את כל מה שאינו מרק בעזרת מקלות סיניים מעץ. אני, כמובן, העדפתי סכין ומזלג.
על קינוח קשה לוותר. בחרנו באננס מטוגן עם שני כדורי גלידה. שילוב של חם וקר, וסיום מתוק לארוחה טעימה עד מאוד.
