שנה וחצי אחרי שביקרתי במסעדה הווייטנאמית בון צ'ה בשוק תלפיות בחיפה, חזרתי לשם שנית ## אל התפריט נוספו ספיישלים שקהל הסועדים התאהב בהם ## רון ברם, הבעלים, סיפר מחוויותיו בווייטנאם בצירוף תמונות מדהימות, וכמובן ששוחחנו גם על שוק תלפיות שמצוי בתנופה מחודשת
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
צילומים: אתר כדאי לדעת
מסעדת בון צ'ה בשוק תלפיות נקראת על שם מנה מפורסמת מהאנוי, עיר הבירה של וייטנאם. המנה הזו התפרסמה עוד יותר בעקבות פגישתו של נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, עם השף היהודי אנטוני בורדיין במסעדה בהאנוי שנקראה בון צ'ה. אובמה ישב על שרפרף נמוך, אכל חסה, מרק ואטריות ולגם בירה קרה.
הארוחה הזוגית עלתה 6 דולר. בורדיין שילם את החשבון. זה היה ב-23 במאי, 2016. שנתיים מאוחר יותר השף התאבד. ולא בגלל שהוא זה ששילם את מחיר הארוחה.
באותה שנה ממש, 2016, עזב ידידי רון ברם את ישראל, מכר את חלקו במסעדת קניבר ואת המניות במסעדת צפרירים, ונסע לארה"ב. רילוקיישן בעקבות ג'וב שקיבלה שם אשתו, תפקיד בכיר בחברת צים.
בארה"ב התגורר בעיר עם ריכוז גדול של אסיאתיים, ולמד להכיר ולאהוב את המטבח הווייטנאמי. כאשר חזר ארצה עם המשפחה גמלה בליבו ההחלטה לפתוח מסעדה וייטנאמית. אבל באמת וייטנאמית, ללא פשרות וללא ויתורים לחיך הישראלי. לא פיוז'ן, לא תאילנדי. אוכל רחוב וייטנאמי.
לפני כשנתיים, בערך חודש לפני פרוץ המלחמה הוא מצא מקום מתאים, בצמוד למסעדת ערבסקה ברחוב לונץ 7, בלב שוק תלפיות. מסעדה קטנה מאוד, 21 מ"ר, שמשמשת כמטבח להכנת האוכל. אין שם מקום לאיפסון, וגם אין בכך צורך, כי בכל יום הוא קונה את כל מה שהוא צריך מהדוכנים הקרובים. טרי-טרי. והאמת, גם בריא-בריא.
אלה היו שנתיים קשות, אבל הממלכה הקטנה של רון החזיקה מעמד יפה. המחירים ידידותיים, האוכל טרי וטעים, וגם בעל הבית הוא בחור נחמד.
לפני כשנה וחצי התארחנו במסעדה, התרשמנו לטובה, המלצנו עליה למי ששאל אותנו, והשבוע חזרנו לשם שנית.
רון עדיין מלא תשוקה והתלהבות כשהוא מספר לנו על וייטנאם, על האוכל שלה, על התושבים שם, וגם מראה לנו תמונות מעניינות שצילם בביקוריו בה.
אם הזכרתי אוכל, הרי שבווייטנאם אוכלים הכול. ומוטב שלא אפרט. גם רון טעם כמעט מהכול. תנין? ברור! רגלי צפרדע? בטח!
רק מאכילת חלזונות הוא נמנע. כי זה הזכיר לו איך בילדותו, אבא שלו (שעלה ארצה מצרפת) נהג לשלוח אותו בחורף לאסוף חלזונות מהגינה, ואז הוא היה שוטף אותם בכיור, מסנן מהם את הבוץ, ומכניס אותם להתבשל בסיר. האבא גם נהג להזהיר את הילדים ששיחקו בגינה: "תיזהרו לא לדרוך לי על האוכל!"
למרות שרון מתעסק עם אוכל ושוהה במסעדה כל יום, מבוקר עד ערב, הוא שומר על גזרה נאה, ואפילו הוריד 10 ק"ג מיותרים. למה? כי מרוב עבודה אין לו זמן לאכול, וכשהוא נוחת בבית בסביבות 11 בלילה, הוא מנשנש את מה שהילדים השאירו...
עד לפני חודשיים מנה הצוות שלו גם עובדת וייטנאמית. כיום עובדים במטבח 3 תאילנדים ואחת מאקוודור. לדבריו, מוסר העבודה שלהם טוב בהרבה מזה של עובדים מתוצרת ארצנו. הם מגלים יכולת למידה מהירה, לא עושים קיצורי דרך, ולא מבטלים משמרות.
התפריט השתנה מאז הביקור הקודם שלי. נוספו לו ספיישלים, שהיו אמורים להיות זמניים, אבל קהל הסועדים דרש אותם גם הלאה, ורובם עדיין מוגשים. בכל זאת, יש גם ספיישל מתחלף, בנוסח "שאל את המלצר", שבדרך כלל מציע מנות עם פירות ים.
אני לא מבין גדול באוכל אסיאתי, ושמות המנות לא אומרים לי הרבה, אבל בתפריט יש פירוט של רכיבי כל מנה, וגם רון נמצא שם להסביר ולהרחיב את המידע.
אחרי שהזכרתי לו שאני אלרגי לחלב קוקוס, וירדו כמה אפשרויות מתוך התפריט מבחינתי, בחרנו בעזרתו אגרול צמחוני עם שני סוגי דפי אורז (39 ₪ ל-3 יחידות), במיה וייטנאמית (23 ₪), קום עם קציצות עוף וביצת עין (69 ₪), בון עם דג לבן מטוגן (69 ₪), ובטח היתה מנה נוספת ששכחתי כרגע.
שותפתי לארוחה עפה על האוכל, ובישרה לי שמבחינתה היא תשמח לאכול כל יום מנות שכאלה. אני חשקתי ברוטב סויה, אבל היססתי לבקש, כי כידוע מטבח וייטנאמי לא משתמש בסויה.
כאשר שאלתי את רון, הסתבר שאני לא היחיד שפונה אליו בבקשה שכזו. לסועדים מסוגי, שרגילים לטעמים תאילנדיים ויפניים, הוא שומר בצד בקבוקון סויה. וזו אפילו סויה ללא גלוטן, שהיא יקרה בהרבה מסויה רגילה. יש לו גם בירה ללא גלוטן, לידיעת הצליאקים.
שמחתי להסתער על מנת הבמיה. כבר בילדותי אהבתי במיה, אבל אמי נרתעה מלהכין לי בבית בגלל הריר שהיא משחררת בעת הבישול. כשאני מגלה במיה במסעדות, אני לא מוותר עליה. ופה היא היתה טעימה במיוחד.
ישבנו עם רון מחוץ למסעדה הקטנה, שכן השולחנות ניצבים על המדרכה, ושוחחנו על שוק תלפיות. בשנתיים האלה שעברו עליו שם הוא חש בשיפור בכל מה שקשור לביטחון ולבטיחות, וגם בהגעתם של עוד ועוד צעירים נורמטיביים ששוכרים דירות בזכות מחירים זולים מאוד.
לצד המנות שתינו חליטת תה ארל-גריי עם ליים, שהזכיר מאוד בטעמו אייס-טי לימון, אבל רכיביו טבעיים לגמרי. וכשגיליתי שיש גם בירה אסיאתית, לא ויתרתי גם עליה.
כשהגענו אל שלב הקינוח, התגלתה בעיה, שכן שני הקינוחים מרכיבים קוקוס. קשה לי לוותר על קינוח מתוק בסוף ארוחה, ולמרות האלרגיה שלי לחלב קוקוס, החלטתי לקחת סיכון מחושב, והזמנו את שניהם, תוך שאני מברר אם יש רופא בקהל. לא היה.
טעמתי, אם כך, גם מהסניקרס (25 ₪), שהינו מוס שוקולד מריר צרפתי 70% עם רוטב בוטנים ושבבי בוטנים מקורמלים ומלוחים, וגם מהסורבה קוקוס (25 ₪), שהוא צונן מאוד ומכיל קולי מנגו ושבבי קוקוס מקורמלים.
נ.ב, נשארתי בחיים!
לא כשר.
שעות פעילות: א'-ד': 12:00-22:00, ה: 12:00-23:00, ו': 12:00-17:00, שבת: סגור.
