שף קובי קרולה
שף קובי קרולה
אם תהיתם לאן נעלם קובי קרולה, לשעבר השף של מסעדות 'קרולה', 'בלה רוזה' ו'רובין פוד', הרי שהוא חי, בועט ומבשל בביתו שברחוב ארלוזורוב ## והוא לא נעלם, הוא פשוט שינה את הלוק שלו – גילח את הזקן המפורסם, והשיל 20 ק"ג מיותרים מגופו ## למה? כי יש חיים גם אחרי החיידק הטורף ## ותקראו מה יש לו להציע לפסח...
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
צילומים: אתר כדאי לדעת
יש שפים שיודעים לקדם את עצמם, במיוחד בעידן הנוכחי של הרשתות החברתיות. ויש שפים, טובים לא פחות, בעיקר הוותיקים שבהם, שלא יודעים לחשוף את עצמם ואת תוצרתם.
אחד כזה הוא חברי הוותיק - השף קובי קרולה, שהיה בעבר הבעלים של המסעדות האיטלקיות "קרולה" שהחלה את דרכה בעיר התחתית ועלתה משם אל ציר מוריה, ושל מסעדת "בלה רוזה" שנסגרה ב-2013. בהמשך, יכולנו לפגוש אותו ברחוב מסדה, שם הפעיל יחד עם בתו גפן דוכן למכירת פלאפל ומטעמים שונים.
ב-2015 הוא הפך להיות השף של פרויקט "רובין פוד" הזכור לטוב, אותו הקים עם שי רילוב ונועה קוזאק. מטרת המיזם היתה להגביר את המודעות לבזבוז המזון בחברה המודרנית. יחד עם מתנדבים הם אספו בשוק תלפיות ובמקומות אחרים פירות, ירקות וחומרי גלם שעשו את דרכם אל האשפה, הצילו אותם ברגע האחרון, והכינו מהם תבשילים ומנות טעימות להפליא. קובי וחבריו פתחו את מסעדת רובין פוד ברחוב סירקין 24 בשוק תלפיות. בהתאם לרוח החברתית, הסועד שילם כמה שבא לו בתום הארוחה.
חמש שנים פעל המיזם, ובמהלכן הוא הקים דוכן בפסטיבל הסרטים של אוכל טבעוני. נפגשנו שם, טעמתי, ולא האמנתי שכל הטוב הזה עמד להיזרק לפח. כאשר פרצה הקורונה בא הקץ גם על המיזם החשוב הזה.
בשנתיים האחרונות הוא עובד כשף פרטי לאירועים קטנים עד 30 איש, ובנוסף יש לו מספר לקוחות קבועים שמזמינים אצלו אוכל מידי שבוע. התפריט משתנה בהתאם לדרישות הלקוחות ומצב הרוח של השף.
והנה 5 עובדות שכדאי לדעת על שף קובי קרולה:
1. הוא נולד בחיפה ב-1959 וגדל בקריות. בתיכון היו לו בעיות משמעת, ובצבא שירת בתור מד"ס ומאמן קרב מגע.
2. אל תתנו למראה השף השמנמן להטעות אתכם. מגיל צעיר הוא עוסק בג'ודו, ובנעוריו אפילו היה אלוף ישראל בתחום זה. יש לו חגורה שחורה, ובבית הוא שומר אוסף של מדליות בהן זכה בתחרויות ספורט שונות. במשך רוב חייו הבוגרים המשיך לעסוק בספורט, וגם כיום הוא מאמן ג'ודו לילדים.
3. אני הכרתי אותו לראשונה לא בתחום הספורט וגם לא בתחום הקולינריה, אלא דווקא כאשר הקים סטודיו לעיצוב גרפי ומשרד פרסום. היו לו לקוחות גדולים וידועים. במשך שנים הוא גם לימד עיצוב במכללת תילתן.
4. לפני כשנה אושפז בבי"ח בשל חיידק טורף מסתורי שתקף את גופו. במשך חודשיים הרופאים נלחמו על חייו כשהם בעצם לא ממש יודעים ממה הוא סובל. החיידק פגע באיברים שונים, אבל בזכות הג'ודו והחוסן הגופני, הלב ניצל.
5. בתום מאבק של חודשיים על חייו, הוא שוחרר מבית החולים כשהינו חלש, עייף ועם טראומה מהאישפוז. קובי החליט על שינוי קיצוני בחייו. הוא השיל 20 ק"ג מיותרים מגופו בעזרת תפריט שבנה לעצמו, שינה את אורח חייו מהיסוד, ואפילו גילח את הזקן המיתולוגי והארוך שעיטר את פניו במשך יותר מ-20 שנים.
קובי בגירסה הקודמת שלו... צילום: אוראל
לקראת חג הפסח צצו המון בשלנים ביתיים, חלקם חובבנים, שמציעים את מרכולתם באמצעות פייסבוק ורשתות חברתיות נוספות. גם שפים מקצועיים הבעירו מנועים לקראת החג, ויש ביניהם ששכרו את שירותיהם של יחצ"נים. זוכרים איך פתחתי את הכתבה הזו? יש שפים שלא יודעים לקדם את עצמם. ואחד מהם הוא קובי קרולה.
ביום ראשון השבוע הוא הזמין אותי אליו הביתה, ברחוב ארלוזורוב, לטעום מתבשיליו. הפגישה שלנו קצת התמסמסה. תכננתי להגיע אליו בצהרים, מיד אחרי הרמת כוסית שעשינו במערכת של מקומוני ידיעות אחרונות בצ'ק פוסט, אבל אז זה נדחה, קובי הודיע לי שבאים להתקין לו מדיח במטבח והזמנים השתבשו לו. רק בערב, אחרי שסיימתי הרצאה במרכז הכרמל, קפצתי אליו לכמה דקות, והוא ארז לי כמה מנות שאקח הביתה לטעום.
אצל קובי במטבח. צילום: תמר אוליביה
הוא שלף מתוך סיר גדול אסדו מפורק עם ירקות שורש, חמוציות ויין. ארז לי גם כמה קציצות גפילטע פיש, ולצידן קצת חאמוד (תבשיל מצרי של ירקות שורש חמצמץ עם זעפרן), וגרטן תפו"א עם שמנת ופרמג'ן.
האוכל הגיע חם הביתה. האסדו היה מעולה. מהחאמוד לא התלהבתי, אבל זה עניין של טעם וריח. זוגתי דווקא כן אהבה. הגרטן היה טעים, והגפילטע פיש היה נהדר, למרות שהתלבטתי אם לא כדאי לשמור אותו ליום מחר כדי לקנות חזרת, כי ככה הרגילו אותי לאכול את הקציצות האשכנזיות הללו. בכל אופן, לא התאפקתי. טעמתי את הגפילטע פיש כפי שהן, והתברר לי שהן לא אנמיות כלל וכלל. קובי שתל בהן רכיב קצת חריף ופיקנטי, שהקפיץ את טעמן.
למרות התמחותו במזון טבעוני, הוא עצמו קרניבור. אבל בגלל שבנותיו גפן ויערה טבעוניות, הוא מרבה להכין בבית אוכל שיתאים להן.
והפוזה הקבועה שלי... צילום: תמר אוליביה