מוזיאון עוקשי: נירה לב + אביבה סונסינו / זיכרונות ילדות


מוזיאון עוקשי:

נירה לב + אביבה סונסינו / זיכרונות ילדות

אוצרת: רחל זמר

פתיחה: שישי, 27.12.19, בשעה 11:00
נעילה: 14.3.2020

 


יורם מארק-רייך

אתר כדאי לדעת

 

ההזמנה לתערוכה


התערוכה המשותפת לנירה לב ואביבה סונסינו, אותה אוצרת רחל זמר במוזיאון עוקשי לאמנות, כבר פתוחה לקהל. בפתיחה החגיגית סיום שישי, 27 בדצמבר, בשעה 11:00, יישאו ברכות: יובל פורת – מנכ"ל החברה לפיתוח עכו העתיקה, לאה פופר – מורת דרך, מרצה וחוקרת תרבויות, ומעין ישראלי – מנהלת אמנותית ואוצרת גלריית ג''ינא לאמנות נאיבית בינלאומית.

בתערוכה "זיכרונות ילדות" מוצגות זו לצד זו עבודותיהן של שתי אמניות נאיביות, נירה לב החיפאית ואביבה סונסינו שגדלה בבת ים והחיה כיום בכפר סבא. שתיהן מספרות באמצעות קו, צבע והמון אהבה וגעגועים את סיפור ילדותן. לכל אחת המסע שלה.

הציור הנאיבי הוא ציור בעל אופי תמים, שנראה כאילו צויר על ידי ילד מוכשר או מישהו מבוגר שאינו צייר מקצועי. זהו סגנון ציור חם, עז הבעה וצבעוני מאד. הצורות והצבעים מזכירים את הציור הילדותי,ובנוסף – בולט בסוגה זו הציור הדו-מימדי, השטוח, ללא עומק וללא פרספקטיבה, שמלא בפשטות הכמעט מוגזמת.

האמנות הנאיבית, התמימה, שאפילו כונתה בעבר "אמנות פרימיטיבית" מיוצגת בעיקר בתחום הציור, אך גם מעט בפיסול. סימניה הם הפשטות והקסם שבה.
 

שוק תלפיות. עבודה של נירה לב. צילום: אלבום פרטי


רחל זמר: "במהלך הדורות נותרה האמנות הנאיבית כנוכחת של קבע, המבעבעת בשקט מתחת לפני השטח בתרבויות שונות ברחבי העולם. האמנות הנאיבית שומרת על מעמדה כמרכיב חיוני של סצינת האמנות בכל תקופה. היא מגוונת בגישות סגנוניות מקוריות ויצירתיות, ושואפת להנציח את הטבע, את הערים הגדולות, את הנוף ואת הדמויות וכמובן - את האמונות ואת המסורות העממיות."

"זוהי סוגה על-זמנית שחוגגת את הסיפור האנושי, ובניגוד ללחצים המטורפים של העולם העכשווי היא מקרינה שמחה, סדר, השלמה עם החיים והמון תקווה."

בתערוכה זו ניתן להתקרב לא רק אל הסיפור האישי של אביבה ושל נירה, זהו גם סיפורה של המדינה שצומחת ביחד איתן.

רחל זמר: "שתי האמניות מבטאות בציוריהן משאלות לב - כיצד אמורים היו להיראות החיים בתקופה של טרום המדינה בשנותיה הראשונות. מדינה צעירה העושה את צעדיה הראשונים. זיכרונות, נקודות מפגש, צמתי חיים, וסצינות הזכורות לבני הדור והאהובות על כולנו. התרגשתי מאד במהלך העבודה לקראת התערוכה, ואני מקווה שגם הצופים יחוו התרגשות באמצעות הציורים המרהיבים ושובי הלב והעין, שכן כל המקומות המאוזכרים בהן הינם תבנית נוף מולדתנו."
 

נירה לב, בסטודיו שלה. צילום: נעמי צור



נירה לב

נירה החיפאית מעולם לא עזבה את עירה האהובה. בה נעוצים שורשיה, ובה חוותה ילדות מאושרת ספוגה בחוויות שעיצבו את חייה ואת אישיותה.

ציוריה מתמקדים בעולמה הפרטי, בזיכרונות מציאותיים וגם דימיוניים מימי ילדותה ועלומיה בחיפה. הציורים - כמו הסטודיו שלה - מלאים בחפצים ובדמויות הנוכחים בעולמה, כאשר חלק מהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב כמעט בכל ציור. בעבר הייתה זו הציירת המקסיקנית פרידה קאלו שנירה אימצה כחברה דמיונית לאחר ביקור במקסיקו. כיום מופיעים מלאכים בציוריה. בכל פעם שנירה מציירת רצפה, זו רצפת "שחמט" משבצות שחור/לבן, בכל ציור נוף של חיפה מופיע הגן הבהאי, כמו גם ה"לבניות" של בתי הזיקוק בחיפה. בסדר מופתי רושמת נירה את תאריך ההתחלה של כל ציור, וכן את תאריך סיומו.

נירה לב עבדה במשך שנים רבות בעיריית חיפה. היא שימשה בתור הסגנית ויד ימינה של גלילה פגי זאבי, מנהלת אגף התרבות. מאחוריה הישגים רבים, אבל אם היא תגיע לגן עדן, הרי שזה יהיה בעקבות פרויקט שהיא יזמה והקימה לרווחת הורי חיילים שמאושפזים בבי"ח רמב"ם. נירה פנתה לחברים טובים שלה ושל בעלה, והם תרמו כספים, רהיטים ואביזרים לבניית משכן של 6 חדרים מאובזרים ומרוהטים, ברמה של בית מלון, לשימושם של הורי החיילים הפצועים.

נירה היא ציירת בסגנון נאיבי, שמציירת את זיכרונות הילדות והנערות שלה מחיפה, תוך שהיא מנציחה סמלים חיפאים כמו בית השעון עם החנויות שהיו סביבו, הטכניון הישן, בית הספר חוגים בו למדה, הגנים הבהאים, בריכת בת גלים, יום זריקות בבית הספר, טכס חג השבועות, גן בנימין עם האיילה בכלוב, בית הקרנות, מגדל המים ברחוב מסדה, המצעד של אחד במאי, בריכת בת גלים עם הקזינו והחיילים הבריטים שהיו מגיעים לבלות שם, ועוד ועוד.

החלבן. עבודה של נירה לב. צילום: חני גיל


את הציורים מציירת נירה מהזיכרון. חשוב לה לציין שהכול מהזיכרון, והיות וכך היא מרשה לעצמה לא להיצמד אל העובדות. הציורים מתמקדים בעולמה הפרטי, זיכרונותיה מימי ילדותה ועלומיה בחיפה. ציוריה מלאים בחפצים ודמויות הסובבים את עולמה, כאשר חלק מהם חוזרים ומופיעים כמעט בכל ציור וציור. בכל ציור נוף של חיפה מופיעים הגן הבהאי והלבניות של מפרץ חיפה. הציורים משחזרים מראות, טעמים וריחות של פעם. נוסטלגיה אישית שתדבר אל כל מי שגדל או התגורר בחיפה של שנות הארבעים והחמישים.

ציוריה מוצגים באופן קבוע בגלריה ג''ינה לציורים נאיביים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הבעלים של הגלריה הוא דן צ''יל, שהינו גם שופט בינלאומי לציורים בסגנון זה.
 

נירה לב. בריכת בת גלים. עבודה של נירה לב. צילום: אלבום פרטי
 

ציורים של נירה מקשטים בתים בישראל וגם בארצות אחרות. נירה: "הציור של אימא שלי והגפילטע פיש נסע לאריזונה. אותו קונה הגיע ארצה מאוחר יותר ורכש גם את הציור של רחוב הלל שלוש. אני לא מצליחה לצייר מחדש ציורים שכבר עשיתי פעם. כנראה שאני גם לא רוצה. אני ממש גרה בתוך הציור בעת שאני מציירת אותו. לפעמים אני אפילו מתכופפת ונותנת נשיקה לאימא או אבא. בציורים שלי, הדמויות הן אמיתיות. אנשים בשר ודם שהתגלגלו לתוך הציור."

"
יש לי חדר קטן בבית שמשמש אותי כסטודיו, בין הסלון לחדר של הילדות לשעבר. אם פתאום בא לי לצייר, הוא תמיד זמין לי. המוזה קופצת עלי מתי שבא לה. אני שונאת לגמור ציור. קשה לי להיפרד ממנו. אמרו לי משפט יפה, שאמן לא נפרד מציור. הוא נוטש אותו. אני אומרת לרמי בעלי שסיימתי ציור כלשהו, ולמחרת הוא חוזר הביתה, ומגלה שהוספתי עוד משהו לציור הכאילו גמור."

 

אביבה סונסינו 


אביבה סונסינו. בת 64, נשואה למוטי, היא אם לשני ילדים וסבתא לשלש נכדות מתוקות. היא מתגוררת בכפר סבא, מציירת ומלמדת ציור בסטודיו שבביתה.

אביבה ילידת העיר לודז'' שבפולין, למשפחה של ניצולי שואה. לארץ היא עלתה בשנת 1957, בגיל שלוש, עם אמה ואחיה. האב נפטר כשהיתה תינוקת.

בצעירותה למדה עיצוב גרפי, אך במשך 15 שנה עבדה ברשת אורט כיועצת ומורה למדעי המחשב.
 

אביבה סונסינו. צילום: אלבום משפחתי


אביבה: "במשך כל חיי ציירתי. למעשה, מגיל צעיר מאד ציירתי יפה. קירות בית הספר היו מקושטים בציורים שלי, כולם בסגנון נאיבי, שאז בכלל לא הכרתי אותו. מאז ומתמיד ציירתי באותו סגנון שנודע לי מאוחר יותר שהוא ''אמנות נאיבית''. במקביל לעבודה ולטיפול במשפחה, תמיד מצאתי זמן ללמד ציור ולצייר בבית. בסביבות גיל 40, עזבתי את ההוראה, ומאז אני מקדישה את כל זמני לציור והוראת ציור."
 

באניה. עבודה של אביבה סונסינו. צילום: ARTSCAN


"אני מציירת בסטודיו גדול ומאובזר במרתף ביתי. בעבר, ציירתי במטבח... אין לי צורך בתנאים מסוימים או בשעות מסוימות, אבל אני מעדיפה את שעות הבוקר המוקדמות. העיסוק העיקרי שלי הוא ציור, ורק אחר כך כל השאר. ההשראה והרעיונות קיימים כל הזמן, רק צריך זמן לממש אותם."

"מזה כ-3 שנים אני מציירת זיכרונות ילדות וסצינות מתוך סיפור חיי באופן כרונולוגי. גם אם הסיפור לא תואם לתכנים של ציורים נאיביים, אני מציירת אותו בסגנון נאיבי. כך, למשל, ציירתי ציור נאיבי של הלוויה של אבי."

"בתערוכה יש ציורים אפילו מזמן היותי בבטן של אימי, דרך העלייה לישראל, הקליטה בה והילדות שלי בבני ברק ובת ים. חלק מהציורים מספרים על חלקים לא קלים מחיי, וחלקם – סצינות של ילדות מאושרת.
 

רמת יוסף. עבודה של אביבה סונסינו. צילום: ARTSCAN


אביבה השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות וגם יחיד, בארץ ובעולם. בין החשובות שבהן היא מונה תערוכות קבוצתיות ויחיד בגלריה ג'ינה בתל אביב. תערוכת יחיד בגלריה בעין הוד, ולאחרונה תערוכת יחיד מצליחה בגלריה בן עמי בתל אביב.

כל עבודותיה מיועדות למכירה, אביבה: "אין לי בעיה להיפרד מהן. להיפך, משמח אותי לדעת שהן משמחות אנשים אחרים. יש אספנים בארץ ובחו"ל שקונים את עבודותיי, וגם אוספים גלויות עם הציורים שלי וממסגרים."

הבימה. עבודה של אביבה סונסינו. צילום: ARTSCAN


"יש אנשים שלא מתחברים לאמנות נאיבית, אבל רוב האנשים שנחשפים לציורים שלי, מתרגשים מאד, חלקם עד כדי בכי, אוהבים מאד ורוכשים בכדי לתלות אצלם בסלון שבביתם. כך שבהחלט אפשר להגדיר אותי כ''ציירת נאיבית גאה'', ואין לי שום רצון או מחשבה לשנות את סגנון הציור..."
 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.