בית שאגאל: אידה בלש / רטרוספקטיבה


בית שאגאל:

אידה בלש / רטרוספקטיבה

אוצרת: מנוחה כהן

14.9.2019 – 24.8.2019
ארוע פתיחה: שבת, 31.8.2019 בשעה 11:00 

  

יורם מארק-רייך

אתר כדאי לדעת

 

ההזמנה לתערוכה


בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה מיצירותיה של הציירת והאמנית הרב תחומית, אידה בלש, שלא מכבר מלאו לה 84 שנים, ושמאחוריה לא מעט תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. כעשרים ציורים מכילה התערוכה, ברובם מונצחת חיפה, עירה האהובה. ויש גם כמה צילומים ועבודות בד.

דירתה ברחוב עקיבא עמוסה ביצירותיה. הקירות מכוסים בצפיפות בעבודותיה השונות. את רהיטי העץ הסטנדרטיים, כמו ארון, שידה ושולחן, היא צבעה בצבעים עליזים, שלדבריה מחפים על חייה הלא קלים. רחוב עקיבא ממוקם בשכונה מעורבת, דתיים לצד חילונים, אך היחסים ביניהם טובים. עם זאת, מזה יותר מ-30 שנים היא סובלת, לטענתה, מיחסי שכנות בעייתיים דווקא בבניין בו היא מתגוררת.

התערוכה הגיעה בדיוק בזמן מבחינתה. אידה: "אל תשאל איזה צרות ובעיות יש לי. ולכן שמחתי כאשר התקשרו אליי מבית האמנים והציעו לי לקיים תערוכה אצלם. ההתעסקות עם התערוכה עוזרת לי לשכוח את הצרות."

את עבודות הבד יצרה אידה בשנים האחרונות, אך הן לוקחות אותה שנים רבות לאחור, אל התקופה בה הסתתרה בבית יתומים בתקופת השואה.
 


אידה בלש נולדה בעמק הלואר, צרפת, בשנת 1934. את האהבה לציור גילתה כבר בגיל צעיר, אך לא יכלה לממש את הכישרון בגלל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו הוריה בעקבות מלחמת העולם השנייה. ההכשרה העיקרית לכישרון הרב שמתבטא כיום בעבודותיה השונות בתחום האמנות הסתכמה בלימודיה בבית ספר מקצועי במגמה לאופנה ותפירה. ההתפתחות האמנותית שלה היא עצמאית כמעט לחלוטין, מה שמסביר את הקווים הייחודיים שפיתחה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה הסתתרו אידה ואחיותיה בבית יתומים ששימש גם כמנזר. אידה: "כאשר הגרמנים הגיעו לצרפת, הסתירו את הילדים היהודים כדי להציל אותם. אני ועוד שלוש אחיות נשלחנו אל מנזר ליד סיינט אטיין. בכל יום ירדנו אל הכנסייה והתפללנו לישו. היה לנו אסור, כמובן, להגיד שאנחנו יהודיות. זה לא היה קל, כי אבא שלנו היה רב הקהילה בעיר בה גדלנו, רואן, בעמק הלואר."

בבית היתומים סבלו הילדים מכינים, היא מספרת. "שמו לנו על הראש חומר כדי לחסל אותן. אבל אני התגרדתי בחוזקה, ונוצרה אקזמה מוגלתית. כדי לטפל באקזמה מרחו לי על הראש יוד אדום, וזה גירד לי עוד יותר. צצו פצעים קשים עוד יותר. הטיפול היה קשה וממושך, וכתוצאה מכך נשארתי מאז עם שיער מאוד דליל, מה שמאלץ אותי להסתפר קצוץ."
 


ב-1959 עלתה לישראל, כשהיא מותירה מאחור את המשפחה הגדולה, בה שימש האב כמפרנס יחיד. "בצרפת למדנו בבית ספר לא יהודי," היא מספרת, "כי לא היה כזה אצלנו, והיות וההורים שלי שהיו דתיים חששו שנתחתן עם גויים, עלינו ארצה בזה אחר זה, אני והאחים שלי. אף ילד, אגב, לא נשאר דתי, אבל את יום כיפור אני שומרת, ובפסח אני לא אוכלת לחם. פשוט לא מסוגלת."

היא למדה עברית באולפן בקיבוץ גזר, ואחרי שנה עברה להתגורר בחיפה. כאן התפרנסה מעבודות תפירה וטיפול בילדי מעון שהגיעו מרקע משפחתי קשה. מקור הרעיון לתמונות הבד שלה שמכסים את קירות ביתה הינו מעבודות אפליקציה על בגדי ילדים. "במעון תיקנתי הרבה בגדים קרועים. לרשותי עמדה רק מכונת תפירה מיושנת, וכדי לכסות על הפגמים והקרעים עשיתי כל מיני אפליקציות וקישוטים. כך התפתחה אצלי מיומנות התפירה."

המפגש עם הילדים הנזקקים פיתח אצלה יצר התנדבותי בלתי נלאה. עד היום היא שומרת על קשר עם אחדים מאותם ילדים שהינם היום בשנות הארבעים לחייהם. במשך שנים התנדבה בארגונים שונים, והיא מתרפקת בזיכרונות מהתקופה בה התנדבה למען ילדי צד"ל.
 


בחיפה גידלה את בתה היחידה, אלכסנדרה, שמתגוררת כיום בארה"ב עם שלושת ילדיה ועוסקת בעיצוב תכשיטים. "קשה לי עם זה שהבת היחידה שלי מתגוררת רחוק ממני," היא מודה. "אבל גם אני עזבתי את המשפחה שלי ונסעתי לישראל. לפחות כיום האפשרויות לתקשורת עם חו"ל הרבה יותר טובות."

בתערוכה מוצבים זה בצד זה, שלוש עבודות בהן מצוירת אלכסנדרה בנעוריה. בציור אחד היא עם תלתליה המרובים. ציור שני מראה את אלכסנדרה עם מטפחת שמכסה את ראשה, וציור שלישי – כאשר שיערה ארוך וחלק.

לצד ציורי פורטרט ופרחים, רוב ציוריה של אידה הם של טבע ונופים, עם דגש מיוחד על הבתים הישנים והמתפוררים של העיר התחתית בחיפה. מבנים שהולכים ונעלמים מהנוף המקומי. היא מציירת על נייר, בד, קרטון, עץ וגם קירות. הסגנון ריאליסטי ברובו, ומצויר באקריליק ושמן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.