קילר


קילר הלוהטת 

 

. קילר, קילר, הלהקה!
החזרות הראשונות נערכו בבית הוריי ברח' הביכורים, קרוב למרכז הכרמל. דקל היכה בתופים ואני חבטתי במיתרי הגיטרה. כמעט בכל מפגש כזה – שנערך בשעות אחר-הצהריים, או בחופשות בשעות הבוקר – כתבנו שניים-שלושה שירים חדשים. היינו מלאי מרץ, מוטיבציה ואולי גם כישרון. 

 


 

התאמנו על השירים שוב ושוב וכשהרגשנו מוכנים – כלומר, אחרי עשר דקות בערך – גם הקלטנו אותם. בהתחלה זה היה על טייפ רגיל, זה שקיבלתי לבר-מצווה. עם הזמן השתכללנו והקלטנו היישר לתוך מערכת הסטריאו שגררנו לצורך זה מהסלון, בשני ערוצים, עם שני מיקרופונים. לפעמים היה ערוץ אחד נכבש על-ידי הגיטרה שהייתה מחוברת אליו ישירות, ובערוץ השני (באמצעות המיקרופון) הוקלטו התופים והקולות. מחט עוצמת ההקלטה לא ירדה מהאזור המסומן באדום.
בחלק ניכר מהשירים משולבות דפיקות חזקות שחורגות ממקצב השיר. זה לא דקל, זו אמי. היא חבטה בדלת החדר בכל פעם שעצביה התרופפו לנוכח מה שהיא כינתה בטעות: "הרעש הזוועתי". יש גם הקלטה נדירה בה זועק אבי בגרון ניחר: "מספיק כבר עם הטירוף הנורא הזה!". לאספנים בלבד. ויש גם הקלטה שהופסקה באמצע שיר משום שאחד השכנים התגנב לקומה שלנו בחדר המדרגות והוריד את מפסק החשמל. למחרת, משום מה, התגלו ארבעה פאנצ'רים במכוניתו האהובה.
השירים הראשונים שלנו היו פשוטים וקצביים. את רוב השירים כתבתי אני, ומכיוון שבקושי ידעתי לנגן אז, הם נכתבו ואף נוגנו על מיתר אחד בלבד של הגיטרה. שירים שדקל כתב לרפרטואר היו מבוססים על קצב תופים מונוטוני שהזכיר את להיטי גארי גליטר.
כשהתעייפו לנו הידיים התחלפנו בתפקידים, ואז אני חבטתי בתופים והוא מרט את מיתרי הגיטרה. כל חזרה כזו הניבה מיתרים קרועים, מקלות שבורים, הורים נרגנים ושכנים עוינים. בלית-ברירה החלטנו להרחיב את הלהקה, כדי שנוכל להתאמן בבתים נוספים.
תלינו מודעת "דרושים נגנים" בבית-הספר ובחנויות המוסיקה והתקליטים. המועמדים הנרגשים התפלאו שהשאלה הראשונה שלנו לא הייתה: "על איזה כלי אתה מנגן?" אלא – "יש לך בבית סלון או מחסן שאפשר להתאמן בו?"
לעומת זאת, שאלה שחזרה ונשאלה על-ידי הנגנים הייתה: מהו שם הלהקה?
וכאן אנו מגיעים לנושא רגיש במיוחד. לי ברור לחלוטין שאני המצאתי את השם KILLER, בעוד שדקל משוכנע שכל הזכויות שייכות לו. לדקל היה בבית את האלבום KILLER של אליס קופר, ומשם לטענתו הביא את השם.
אז הנה ההסבר שלי בנוגע למהות השם...

בכיתה י' התפצלנו. דקל נטש את תיכון עירוני ה', וישבנו השרירי עבר לחבוש את ספסלי בית-הספר האקסטרני מישלב. אני המשכתי את לימודיי במגמה הביולוגית, ויום אחד הבאתי הביתה 14 אפרוחים בני יומם בניסיון להציל אותם מגורל מר ואכזר – הם עמדו להימסר למכון הביולוגי כארוחת-בוקר לנחשים. כעבור כמה חודשים, אחרי הרבה תלאות ועימותים עם ההורים, עם השכנים ועם מחלות של עופות, נותרו רק שניים, וליתר דיוק – שתיים. שתי פרגיות מטופשות שהיו בטוחות שאני אבא שלהן. נאלצתי להרחיקן מהדירה ולגדל אותן בתוך כלוב על גבעה ממול הבית. קראתי להן קילר ושולה. הן הטילו ביצים, ואני בתמורה נתתי להן לאכול ולשתות. יום אחד הטילה קילר ביצה גדולה במיוחד וצינור ההטלה שלה בלט קצת מחוץ לגוף וטיפטף דם. שולה נכנסה לאטרף אל מול הדם, משכה בצינור ההטלה ושלפה את כל הקישקע מתוך גופה של קילר המסכנה. הווטרינר, שהתקשרתי אליו בהיסטריה, יעץ לי להכין ממנה מרק. שמתי כפפת ניילון על היד וניסיתי להכניס את המעיים בחזרה לתוך הגוף שהפך לגופה. קילר האומללה מתה לי בידיים.
המרק היה טעים.
מה שנכון זה שניסיתי לשכתב את ההיסטוריה. הודעתי לכולם שקילר הרגה את שולה, ולא להיפך. זה פשוט נשמע הגיוני יותר. הלהקה נקראה על שם קילר. ת.נ.צ.ב.ה.
תארו לעצמכם שהיינו קוראים לעצמנו להקת "שולה". פאדיחה.
השם KILLER התגלה כבעייתי. גם ככה הסתכלו עלינו באופן מוזר בבית-הספר ובמכולת. אחרי תקופה קצרה החלטנו לשנות את השם ל"קילר הלוהטת". בחו"ל הייתה נהוגה אז אופנה של שמות כאלה. ליזי הרזה, למשל. אופס, אין לי עוד דוגמאות. כנראה זו הייתה אופנה קצרה במיוחד.

היה עוד הסבר. קראתי על מעלליה של קריסטין קילר, נערת השעשועים הבריטית שיחד עם חברתה מנדי רייס-דיוויס גרמה לנפילת ממשלת בריטניה בשנות השישים, אחרי שהתברר כי שכבה גם עם שר ההגנה הבריטי, גם עם השגריר הרוסי ועם מי לא. היא עוררה רושם מגניב. רק שנים מאוחר יותר, כשהתגוררתי בלונדון, הבנתי שהיא הייתה סתם פרחה. כולם אהבו את השם החדש אחרי שהאזינו להסבר.
בתמונה: קריסטין קילר מובאת למאסר.
בין הנגנים שהגיעו למבחני הקבלה היה אחד שלמד שנה מתחתיי בעירוני ה'. שמו היה ירון מוסקוביץ, אבל עם הזמן הוא שינה את שמו לירון מגן. מוסקו – זה היה הכינוי שלו אז – מאוד אהב את הטקסטים שכתבתי. הוא העתיק אותם בכתב-ידו, וכשהגעתי בפעם הראשונה לבית הוריו ברח' כספרי, נפעמתי לגלות שהשירים שכתבתי מכסים את כל שטח דלת חדרו, ואולי גם את הקירות.
כתבתי אז שני סוגי שירים: שירים קצת מוזרים שמאחוריהם עמד רעיון מסוים, וסתם פזמונים מחורזים שהלבשתי על הלחנים שהמצאנו.
גם דקל וגם אני כתבנו קודם כל את הלחן, עליו השחלנו מילים בג'יבריש ובאנגלית. זה פשוט נשמע יותר טוב, יותר קל ויותר טבעי. כידוע, עברית קשה שפה. רק אחר-כך חיברתי גם טקסט בעברית שהחליף את האנגלית או את הג'יבריש הראשוני.
ירון מגן אהב את השירים העמוקים יותר, אלה שלא היו מבוססים על חרוזים דווקא, וניסה להלחין אותם. לפעמים לבדו, לפעמים יחד איתי.
עכשיו היינו שלושה. קילר, קילר, כמעט להקה.
י
יורם מארק-רייך

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.