צה"ל קורא לך, מותק!


קילר הלוהטת 

                                                                           

צה"ל קורא לך, מותק!

                                                                                                   

                                                                                                   

 

צה"ל קורא לך, מותק! 
הגיוס לצבא היה אמור להיות טראומטי עבורנו. כחברים בלהקת רוק פרועה שנלחמו מגיל צעיר כנגד הוריהם ומוריהם בגין השיער הארוך, הבגדים הזרוקים והתדמית הנון-קונפורמיסטית, מן הסתם היה עלינו לקחת דוגמה מכמה נגנים מבוגרים מאיתנו, שתפסו מרחק מהשירות הצבאי ונשבעו אמונים רק לגיטרה ולתופים. אבל זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות אצלנו. מתחת למראה הרוקיסטי היינו ילדים טובים שקיבלו חינוך ציוני ושטיפת-מוח טרומפלדורית. "טוב להרוג בעד ארצנו" – הייתה הגירסה הקילרית.
האקלים החברתי בתקופה ההיא לא איפשר לנו שלא להתגייס. היה ברור לנו שזהו שלב בחיים שעלינו לעבור, וגם חוב שלנו כלפי המדינה. לרגע לא היססנו להתגייס, גם אם לא בהתלהבות רבה. היינו מוטרדים מבעיות אחרות: איך תשרוד הלהקה בתנאים כאלה? האם נצליח לקיים חזרות והופעות? ושאלת-השאלות – איך, לעזאזל, נצליח לוותר על מחלפות השיער למשך שלוש שנים???
חששנו מפני אפקט שמשון – שללא השיער נאבד את כוח משיכתנו, את זהותנו, את ייחודנו. ו...את המעריצות.
לקראת הגיוס שלי, באוגוסט 77, התחלתי לקצץ באופן עצמאי באורכו של השיער. כל פעם עוד כמה סנטימטרים, כדי שההלם לא יהיה גדול מדי. הושפעתי מסיפורי אימה אודות הספרים הצבאיים שמכסחים עם מכונות גילוח חשמליות את הקרקפת, ושמניחים קערית על הראש ומגלחים את כל מה שמסביב. בשבת שלפני הגיוס יצאתי לסיבוב פרידה חגיגי מהמשפחה המורחבת, ודוד שלי, ניסים גולדנברג ז"ל, עיצב לי את שארית הפליטה לכלל תספורת הגיונית.
ב-10.8.77, קמתי השכם בבוקר. לפני הנסיעה ללשכת הגיוס הצטלמתי עם הגיטרה בחדרי, כשמערכת התופים והפוסטרים של מארק בולאן והטי-רקס משמשים לי כרקע. עד ליציאה מהבית השמעתי בווליום רצחני שירים של הראמונז כדי לשאוב אנרגיות, ואז הסיעו אותי ההורים ללשכה שבשכונת הדר, שם כבר המתינו האוטובוסים של הבקו"ם.
הגיוס עבר ללא טראומות מיוחדות. יחד איתי התגייס גם הקלידן שלמה רוזינגר, שניגן איתנו באותה תקופה, וקיבלנו מספרים אישיים עוקבים. בלשכת הגיוס ערכו אז ניסוי לגבי יעילות חיסון חדש כנגד מחלת הצהבת. המספרים הזוגיים קיבלו חיסון, האי-זוגיים היוו את קבוצת הבקרה והזריקה נחסכה מהם. לשמחתי הזריקה דילגה עליי. לא יכולתי לנחש אז שזה יעלה לי ביוקר בהמשך.
אחרי כמה ימים בבקו"ם, נשלחנו לבה"ד 13, בסיס האימונים של המשטרה הצבאית בקדום. הסתגלתי במהירות לקימה המוקדמת, להקפצות הליליות, למסעות הרגליים המפרכים, לאוכל הצבאי, לפקודות המטופשות, לחיילים המטומטמים שבינינו, למ"כים הבני-זונות, למסדרי הסדר והניקיון, ללינה באוהלים ובשקי-שינה, למטווחים, לטירטורים, לליכלוך ולזוהמה.
כיף גדול זה לא היה. הזבובים והחרקים השונים עשו לי את המוות. החום והשמש של אוגוסט חרכו אותי וייבשו לי את המוח. אני שונא את הקיץ הישראלי. ניחמה אותי העובדה שמדובר בטירונות קצרה יחסית, והיה נחמד לעבור את הזמן הזה עם רוזינגר.
בשבת השנייה שלנו בבסיס הגיעו ההורים שלו ושלי לביקור, והביאו איתם אוכל וממתקים. שלמה ואני הצטלמנו למזכרת בפתח הבסיס, כשאנו אוחזים ברובים כאילו היו גיטרות, וגם מכוונים אותם זה אל זה. אחרי שההורים התקפלו ונסעו, זימנו את שנינו למשפט מהיר על שימוש לא קביל בנשק, ואת הלילות הבאים בילינו בשמירות ובעונשים שונים.
מהמוסיקה היינו מנותקים, להוציא מקרה בודד. בוקר אחד הגיע מ"כ מלכה בפנים מכורכמות, העמיד אותנו בדום מתוח והודיע שבלילה הלך לעולמו מלך הרוק, אלביס פרסלי, אהוב נפשו. כל אותו יום הוקדש, אם כך, לאלביס. ערכנו לו מסעות אלונקה מפרכים (ומכיוון שהוא מת כשהוא סובל ממשקל עודף – גם האלונקה הייתה כבדה בהתאם), חפרנו לו קברים באדמת הטרשים הקשה, וכמובן – הועמדנו מפעם לפעם בדום מתוח תחת השמש הקופחת, לזכרו.
כולם אצלנו שנאו את אלביס מאותו יום.
ירון דקל התגייס כמה חודשים אחריי, בנובמבר 1977. הלהקה שותקה מפעילות עד שכל אחד מאיתנו שובץ בבסיס קבע.
 יורם מארק-רייך

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.