קילר הלוהטת 

מוניקה, סקס ורוק'נ'רול

מוניקה, סקס ורוק'נ'רול 

הצבא, כאמור, היה בזבוז זמן נוראי מבחינת הלהקה. אז נכון שכתבנו המון שירים חדשים, נכון שקיבלנו השראה יצירתית בזכות הדיכאון שספגנו שם, ונכון ששיפרנו מעט את יכולת הנגינה שלנו (אין כמו להתאמן בהרצת אצבעות מהירה על קנה רובה כתחליף לגיטרה, או תיפוף על סירי ענק בעת תורנות מטבח) – אבל השורה התחתונה היתה עגומה: אובדן של שלוש שנים.


קרו לנו גם דברים טובים בתקופה הזו. למשל – משורר הפאנק קובי אור מצא את דרכו אלינו. כבר לא זוכר איך בדיוק, אבל זה בטח היה קשור לפאנזין שהוצאנו. בכלל, הרבה קשרים חשובים עם דמויות שהתבלטו מאוחר יותר בתחומי הפאנק והרוק בארץ החלו בזכות אותו "מגעילון". לקובי אור היה כתב יפהפה ומסוגנן. כל מכתב ממנו היה חגיגה של טקסט משובח ומעניין. יצא לנו גם לדבר בטלפון לא מעט. קולו הרך והנשי הדאיג מאוד את אמי. הוא, מצדו, דיווח לנו במכתביו על הנשים שמבקרות במיטתו. מאוחר יותר הודה שבדה את הסיפורים ממוחו הקודח. דמותו של "דובי" ברומן "הנסיעה" שכתבתי כמה שנים מאוחר יותר, מבוססת עליו.


לקובי היה תפקיד חשוב בהתפתחות הלהקה. הוא היה אז קשיש בן 30, ואנחנו עוד לא גירדנו את ה-20. עצם התעניינותו במוסיקת פאנק בכלל ובנו בפרט, בגילו המופלג, נתנה לנו את הלגיטימציה לדבוק במה שעשינו. גם התלהבנו לגלות מישהו שמכיר – ולמעשה, באופן מעמיק בהרבה מאיתנו – את כל הלהקות שהערצנו. אותה תקופה זה היה ממש נדיר. ליקטנו בפינצטה אנשים שהכירו ואהבו את גיבורי הפאנק וסממניו. בישראל של סוף שנות השבעים היינו מעטים ויוצאי דופן. הרגשנו כמו יחידה מובחרת.


קובי אור התעניין במה שעשינו והקלטנו, ועודד אותנו להמשיך ולהתמיד. עד היום אני שומר את כל מכתביו ששלח אליי. למעשה, אני שומר כמעט כל נייר ומסמך שנוגע לקילר. כולל פוסטרים ומודעות מתקופה מאוחרת יותר, שנהגנו לקלף מלוחות מודעות למזכרת.


במסגרת השירות הצבאי הצטלבו דרכיי עם מאיר לוי, שהיה אז מפקד מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) דרום, וכמובן – גם עם מוניקה פרידמן המדהימה, שהיתה אז חיילת מצ"ח במפקדה. די הגניב אותי שהמפקד (אז עדיין סרן בשירות קבע, אח"כ הוא התקדם בסולם הדרגות וגם בסולם הפיקוד) אהב מוסיקת רוק באופן אובססיבי. מאיר סיפר לי שיש לו מאות רבות של תקליטים. כמעט כל תקליט שיכולתי להעלות בדעתי. הוא גם סיפר שיש לו סינתיסייזר ימאהה חדשני דגם CS15D. באחד מסופי השבוע הוא הזמין אותי לבית הוריו בפתח תקווה, ושם נדהמתי למראה האוסף האדיר שלו. התקליטים שלו היו מסודרים בסדר מופתי, כמו חיילים ממושמעים. כל תקליט היה עטוף בשרוול ניילון שהגן עליו, והם היו שמורים וחדשים למראה כמו בחנות מוקפדת.


הטעם המוסיקלי של מאיר התגלה כרחב ומגוון בהרבה משלי. עברתי על התקליטים עם מבט דלוק בעיניים, את חלקם שלפתי החוצה וליטפתי גם עם הידיים. בזהירות רבה. הייתי אובססיבי לתקליטים. וגם דקל היה כמוני. הבילוי האולטימטיבי מבחינתנו בגיל העשר'ה היה לבלות במשך שעות בחנויות תקליטים בחיפה ובתל-אביב. התיידדנו עם המוכרים, ורעבנו להמלצותיהם על תקליטים חדשים או על אמנים שלא הכרנו. אז עדיין לא היו עדייו אינטרנט ואם-טי-וי ומקורות מידע אחרים שישנם כיום. את המידע על להקות ואלבומים גירדנו מתוך חוברות פופ גרמניות שהשגנו, האזנה לביביסי וחנויות תקליטים. החדר הגדול של מאיר בבית הוריו לא היה מבייש שום חנות תקליטים. לא בהיצע ולא ברמת הקיטלוג.


בביקור הבא בבית הוריו כבר הבאתי איתי מחיפה את הגיטרה החשמלית שלי ומגבר. דקל הגיע עם תופי בונגוס וקונגאס. מוניקה, שהפכה לחברתו של מאיר (ובהמשך לרעייתו), עשתה את צעדיה הראשונים על גיטרה בס. כיאה ללהקת פאנק, וממש כמו חברי ההרכב האחרים – היא נשארה גם הלאה עם צעדים ראשונים בלבד בנגינה. הקפדנו שלא לחרוג מגבולות שלושת האקורדים הבסיסיים. מאיר לוי לא גילה וירטואוזיות בנגינה, הרבה פחות מזה, אבל הסינתיסייזר שלו ידע להפיק אינספור צללים ורעשים מגוונים. זה הספיק כדי לצרף אותו ללהקה. וחוץ מזה... אהמממ... בזכותו יכולנו לשהות במחיצתה של מוניקה המדהימה!!!


כל אותו סופשבוע עסקנו בניסיונות מוסיקליים. ההרכב האנושי החדש, שילובה של בחורה יפהפייה וסקסית כמו מוניקה, והאפשרויות האינסופיות שהיו גלומות בסינתיסייזר – כל אלה גרמו לי להמציא שירים בכיוון שונה לגמרי ממה שעשיתי עד אז. יותר בסגנון גארי ניומן. היינו בהיי מוחלט. נסענו ברחובות פתח תקווה ותל אביב בניידת המשטרה הצבאית, הפעלנו את הקוז'אק – אורות וסירנות – ושרנו בקולי קולות על רקע המוסיקה שהקלטנו כמה שעות קודם לכן, ואשר בקעה בווליום עצום מהרמקולים של הטייפ שברכב. באותו סופשבוע גם הצטלמנו ארבעתנו. התמונות הללו, בחצר בית הוריו של מאיר, הפכו לאחד הסמלים החזקים של קילר. תמונות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של המעריצים, ואשר פורסמו בכל העיתונים והמגזינים האפשריים.


לקראת סוף שירותי הצבאי כבר היה ברור שהלהקה מתגבשת על ההרכב החדש הזה. שיתופה של בסיסטית בלהקה היה דבר מגניב וחדשני. מוניקה היתה יפה בטירוף. הענקתי לה את הכינוי "מוניקה סקס", והיא זכתה בו ביושר. היא בלטה בכל התמונות שצילמנו. זה היה בסדר גמור מבחינתי שהיא גונבת את ההצגה. התקשורת גילתה בנו עניין עצום בזכותה, והחלו להתפרסם עליה ועלינו כתבות גדולות בעיתונים כמו "לאישה" ו"להיטון". השילוב של בחורה כה יפה בלהקה ריכך את המסר המחאתי והפאנקיסטי שלנו. בזכותה הצליח הממסד לקבל אותנו.


המשכנו להתאמן בכל הזדמנות, למרות המרחקים הגיאוגרפיים שהיו מטורפים למדי עבור מי שמתנייד ברכבת ובאוטובוס – חיפה (אני), רמת גן (דקל), פתח-תקווה (הוריו של מאיר), באר שבע (מוניקה, וגם מאיר ששירת אפילו דרומית יותר – במחנה נתן). באוגוסט 80' השתחררתי מהצבא. דקל השתרר כמה חודשים אחריי. כולנו הרגשנו שאנו מוכנים לפריצה הגדולה!  יורם מארק-רייך