קילר הלוהטת 

 

איקס על המעריצות   

 


 

אחת המטרות הלא מוצהרות שלנו בהקמת הלהקה הייתה נעוצה בתובנה שבקרוב יהיה לנו סקס והרבה. 

ישנו סוג מסוים של בנות שמתלהבות מכל מה שקשור ללהקת רוק. חלקן גרופיות לכל דבר, כאלה שמזדנבות אחר הלהקה לכל מקום והופכות לחלק בלתי נפרד מהחבורה הנרקמת סביבה, וחלקן סתם מתחרמנות תוך כדי הופעה ומתייצבות מיד אחרי ההדרן בחדר ההלבשה לצורך מילוי תפקידן. 

לפי הסטטיסטיקה הבלתי רשמית של עולם הרוק יוצא שהמתופף זוכה בהכי הרבה בחורות. הסולן הוא הבא בתור, אחריו הגיטריסט, אחר-כך הבסיסט, ובסוף מדשדש לו הקלידן. אף אחד לא בדק את הנתונים הללו באמת, אבל כך זה מצטייר מכל הכתבות והביוגרפיות המתפרסמות. 

אז זהו, שאצלנו דווקא הגיטריסט יצא מנצח. לפחות כל עוד היה זה ג'וני איקס. 

ג'וני, כאמור, היה מבוגר מאיתנו בשנים אחדות. הוא כבר היה בן עשרים ומשהו, היה לו שיער ארוך ושופע, רוב הזמן כיסו את פניו זיפים בני יומם, את זרועו קישט קעקוע של שטן בצורת נקבה עירומה, שפתו הייתה תערובת בלתי אפשרית של אנגלית ועברית. הוא היה זרוק בלבושו והמון סקס-אפיל נדף ממנו. בחורות נמשכו אליו כמו דבורים אל הצוף. והוא בהחלט איפשר להן לשאוב. 

הבנות הציפו אותו ללא כל מאמץ מצדו. בדרך-כלל היו אלה נערות צעירות, יפות, רזות, קצת זרוקות. ילדות מבית טוב שהשתוקקו לפרוק עול. הוא היה מסוגל לקיים מפגש חטוף עם אחת לפני ההופעה, להיעלם עם השנייה מיד ברדתו מהבמה (ולהשאיר אותנו לקפל את הציוד לבד, כולל את הציוד שלו), להגיח אחרי שעתיים בחברתה של נערה שלישית, וללכת לישון בביתה של הרביעית, רק כדי למצוא עצמו מתעורר בבוקר עם אימא שלה. הוא היה מכור לסקס. 

האיידס עוד לא איים אז על העולם, וג'וני חגג כאילו הסיקסטיז עוד בעיצומם, למרות שהיינו אז כבר בשלהי הסבנטיז – 1976/7. התהילה הזעירה בה התבשמנו הורידה אותו כליל מהפסים. הוא רצה לחיות חיי רוקנרול זוהרים, ולא קלט שהוא נמצא במדינה קטנה ובעייתית בפח האשפה של המזרח התיכון. 

חיפה הייתה אז שממה תרבותית. לא קרה בה כמעט כלום. מקהלת אפי נצר הייתה הדבר הכי חם בעיר. משה דץ עוד היה רחוק מלהיות רוקר קטלני, והופיע בהתנדבות בבתי-חולים וכאלה. פה ושם התאמנו כל מיני הרכבים חסרי-שם וחסרי תוחלת בבתים ובמיקלטים. תרבות הגראז'ים פסחה עלינו. 

את החזרות שלנו המשכנו לעשות בעיקר בבית שלי, למורת-רוחם של ההורים. כל חזרה לוותה בהתרגשות ובהתלהבות. חדוות היצירה, מה שנקרא. אבל השמחה הזו הושבתה שוב ושוב בגלל ההברזות של ג'וני. הוא אפילו לא ניסה לשקר או לחפש תירוצים. סיפר את האמת העירומה: "מצטער שלא הגעתי, אבל פגשתי מישהי מדהימה." 

הטכנולוגיה עוד לא המציאה אז טלפונים סלולאריים ואמצעי איתור, כך שהמקסימום שיכולנו לעשות כשהאיחור הפך לבלתי נסבל ולא ידענו אם החזרה תתקיים או לא, היה לשלוח בריצה מישהו אל הדירה השכורה בה התגורר ג'וני ולבעוט בדלת בעצבים כדי להוציא אותו מהשינה או מהבחורה. 

ולא רק לחזרות הוא איחר או לא הגיע. כשזה קרה לנו בהופעה חשובה מול עשרות תיכוניסטים בריאלי, ונאלצנו לעלות על הבמה עם גיטריסט מחליף שהכיר רק חלק מהשירים, נשבר לנו סופית והודענו לג'וני שדרכינו נפרדות. 

לא בקלות נפרדנו ממנו. חיבבנו את הבחור והוא הדיף סביבו ריח של חוצלארץ, של העולם הגדול, של עולם הרוק. אבל החיים המשותפים איתו בלהקה הייתה מבחינתנו ללכת עם, להרגיש בלי. 

זה נגמר בדמעות. הוא איבד לא רק את הלהקה, אלא גם את התהילה. חזר אל אלמוניותו, ובשלב כלשהו נעלם לחלוטין. לא שמרנו על קשר, ואין לנו צל של מושג אם הוא חי או מת, אם הוא פה או שם. מה שבטוח, אם הוא חי אז הוא לא לבד. יש איתו מישהי. 

יורם מארק-רייך

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.