ימים כקלקולם / נוגה פרימדן / כינרת

ימים כקלקולם 

נוגה פרימדן / כינרת

"אני מודעת לזה שאני מעלה על המוקד פרות קדושות, אבל התקופה האחרונה היתה מונולוג בלתי פוסק של תובנות ושיבושים כי אני משבשת. באתם לחזק ויצאתם משובשים, כמו שאומרים. ואני הולכת לעצבן א.נשים. אבל אולי סוף־סוף הגעתי לתקופת הפאק איט בחיי – ואולי בעוד חצי שנה אני אתחרט על כל מה שאמרתי. אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה. מה זה אומר משבשת? שאני אומרת דברים מוקדם מדי – אני משבשת את המשטר הטמפורלי של השכול כשיומיים אחרי שהוא מת אני אומרת כמה עצוב זה שאני הולכת לשכוח אותו כליל. וזו אמירה מבהילה כי בשלב זה אני אמורה להכריז איך אני לעולם לא אשכח אותך, עידו."

זהו היומן המטלטל, מעורר המחשבה והמרגש עמוקות של נוגה פרידמן, ששכלה ב־7 באוקטובר את בן זוגה, לוחם שלדג עידו רוזנטל. 

פרידמן, יוצרת רב־תחומית וחוקרת מגדר, מתחקה אחרי תהליכי האבל שלה בכנות, בישירות ובתבונה, וגורפת את הקוראים לתוך ספירלות מסחררות של אובדן לצד תובנות חדות כתער, התפכחויות והיפקחויות.

"אני חושבת שמה שהכי בלתי נסבל, או מאוד גבוה ברשימה הארוכה של הדברים שבלתי נסבלים בעיניי בזה שעידו נהרג, זה שזה לא סוף הסיפור. שאני צריכה להמשיך מכאן. זו בסך הכול תפנית בעלילה. המוות שלו הפך את חיי לטרגדיה, אבל האורות עדיין דולקים משום־מה, הקהל לא קם, ואף יותר מזה – יש עליי עכשיו המון עיניים, ובמקום להתנהל בתוך מערכת היחסים הפרטית של שנינו, מוטל עליי עכשיו להמשיך את סיפור האהבה הגדולה שלנו לבד, כשאני בקדמת הבמה. וכיאה לסיפורים ולמחזות, אני מוצאת סמליות בכל דבר, החל מקיפודים בגינה וכלה במילים של שירים, ואז גם מוטלת עליי איזושהי חובה פנימית להנציח אותו בכל פלוץ שאני עושה, וכל צחצוח שיניים הוא לזכרו. שלא לדבר על החובה להמשיך לפעול מאחורי הקלעים בדברים הקטנים, כמו לשאוף אוויר לריאות ולרוקן, לגדל את ילדינו ולהתמודד עם כל החרא הזה." 

229 עמ', 98 ₪.