רעיה טילינגר, תושבת חיפה, הוציאה החודש את ספרה הראשון, 'עתידה', שעלילתו מתרחשת כולה בחיפה, ונעה בין מלחמת לבנון השנייה, כשחיפה הופכת לעיר רפאים בגלל הטילים שפגעו בה, ובין תקופת המחלוקת הגדולה בין ההגנה והאצ"ל לפני קום המדינה. ברקע מסתתרת תעלומה מסתורית שהתרחשה במחסן הנשק המרכזי של ההגנה.
רעיה שימשה משך שנים רבות כמרצה ויועצת ארגונית במכללת אורנים בטבעון. היא שותפה לכתיבתם של ספרים ומאמרים בנושאים מקצועיים.
גיבורת הספר שנתנה לו את שמה היא עתידה, מדענית שיצאה לגמלאות. היא אישה בודדה. הייתה נשואה בצעירותה, התגרשה ולא הקימה שוב משפחה. אין לה חברים רבים. היא החליטה להתנדב ב"למענכם" ארגון המספק מענה טלפוני לאנשים שמעוניינים לדבר עם מישהו באנונימיות ולהשיח את אשר על לבם.
בזמן תורנות כזו בתקופת מלחמת לבנון השנייה עולה לשיחה איש זקן ומבקש שתמצא את העוזרת שלו שנעלמה מרגע שהחלה המלחמה. שלא כמו רוב הפונים הוא מוסר את שמו. השם מוכר לעתידה ומעיר אצלה זיכרונות כואבים.
בהיותה בת שש נחטף אביה שהיה חבר באצ"ל מביתם, לעיניה, ומעולם לא חזר. ההנחה הייתה שנחטף ונרצח על ידי אנשי ההגנה, אך אין הוכחה ברורה, איש לא הודה ברצח, מעולם לא נמצאה גופתו ולא נודע מקום קבורתו.
היעלמותו חסרת הפשר של אביה, והעובדה שמעולם לא נקבע מותו באופן וודאי, פערה חלל נורא בחייה של עתידה והשפיעה על מהלך חייה כולם. על יחסיה עם אמה, עם בעלה השני של אמה ועם אחיה החורגים. בשלב מסוים היא יוצאת מביתה ומתבגרת בכפר נוער. עתידה שמעה בילדותה בהאזינה לשיחות המבוגרים את שמו של הזקן שפנה אל "למענכם." בחריגה מכול הכללים של "למענכם" היא מבקשת מהזקן את כתובתו ומתייצבת למחרת בפתח ביתו, מתחזה כעוזרת ששלחה לו מחלקת הרווחה. היא מקווה שבהכנסה לבית הזקן תצליח לפתור סוף סוף את סוד היעלמותו של אביה מחייה.
הזקן החשדן מגלה די מהר שהעוזרת שלו אינה עוזרת. הוא אכן מחזיק במפתח לתעלומת חייה של עתידה, אבל אינו מרפה ממנו גם אחרי שישים שנה. בתמורה למפתח צריכה עתידה למלא תנאי שהוא מעמיד בפניה. מבחינתה, מילוי התנאי הזה הוא כמעט בלתי אפשרי.
למסע של עתידה והזקן מצטרף גידי הכהן גם הוא מתנדב ב"למענכם", שבמפגש מקרי בתורנות היה עד למצוקתה ומציע לעזור לה. הוא שומע ממנה את סיפור חייה ויש לו רעיון כיצד לסייע לה להביא את הסיפור שהחל ב 1944 לידי גמר. העלילה כולה מתרחשת משך חודש אחד באוגוסט 2006 על רקע מלחמת לבנון השנייה.
רעיה טילינגר (לבית פלדלייט) היא חיפאית מגיל שבע, ופרט לשבע שנות לימודים ועבודה בירושלים, מתגוררת רוב חייה בכרמל. היא בוגרת בית הספר הריאלי. נשואה לד"ר ירמי טילינגר, אם לארבעה ילדים וסבתא לחמישה נכדים.
רעיה: "חיי העבודה שלי כללו המון התחלות. הייתי בצוות המורים שחנך את המבנה וקלט את המחזור הראשון הגדול של בי"ס בויאר בירושלים. למדו בו יחד תלמידים מכל הארץ שגרו בפנימייה הצמודה לבית הספר וגם תלמידים ירושלמים. חלק מתלמידי המחזור הזה שחינכתי הם ידידיי עד היום. אני חושבת שזו הייתה חווית חיים מכוננת לי ולהם."
"עברנו לחיפה והייתי בין מקימיו של בית הספר הפתוח ששכן אז במסדרון אחד בבניין הרב תכליתי של אוניברסיטת חיפה. למדתי שם איך עושים שינוי ואיך לא עושים שינוי, למידה שלוותה אותי לאורך כול חיי המקצועיים. אחרי ארבע שנים מרתקות ומעייפות בביה"ס הניסיוני ואחרי שהות קצרה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה בחיפה עברתי ללמד במכללת אורנים."
גם שם הייתה לי זכות להתחלה חדשה ופיתחתי, עם אחרים, ובסופו של דבר ניהלתי את מה שהיה המרכז לפיתוח מנהלים במכללת אורנים שכלל תכניות הכשרה למנהלי בתי ספר, תכנית ראשונה בארץ להכשרת יועצים ארגוניים למערכת החינוך ותכניות רבות נוספים להדרכה ופתוח של מנהלי בתי ספר.
רעיה, מה גרם לך לכתוב את הספר?
"אני קוראת כפייתית מאז שאני זוכרת את עצמי קוראת, וכותבת לעצמי כל חיי. החלטתי לכתוב את הספר שלא נכתב על הדור של הורי. אנשים חדורי אמונה, בטוחים בצדקת הדרך, ולא חשוב מאיזה צד של המפה הפוליטית של אז. מחויבים לדרך ולחברים, ששמרו אהבות ישנות ושנאות נושנות עד יום מותם. נראה לי שמעט מאוד רומנים עוסקים בתקופה הזו ובמאבק המר והאלים מאוד לפרקים שאיכשהו נשכח או הושכח מן הנרטיב הלאומי. ידעתי גם שאני רוצה למקם את כולם בחיפה, העיר שאני מכירה וחיה בה כל חיי. התאים להם להתנהל בה. הסיפור כמובן אינו אמיתי, הדמויות והאירועים כולם פרי דמיוני."
איך עברה עלייך ועל משפחתך מלחמת לבנון השנייה?
"במלחמת לבנון השנייה נשארנו בביתנו בחיפה. אני מניחה שפחדתי כמו כל אחד אחר כשנפלו הטילים. חלק מהם התפוצצו לא רחוק מאוד מביתנו. פעם או פעמיים תפשה אותי האזעקה בנהיגה והייתי מאוד מבוהלת. בבית שגרנו בו אז היה מקלט בתוך הבית ממש, כך שלא טרחנו הרבה במעבר. אני בהחלט הלכתי אליו בזמן האזעקה, את בעלי צריך היה לשכנע שכדאי לקום מהכורסה."
מאיפה השם הזה – 'עתידה'?
"בקבוצת הגיל שלי נקראו הרבה ילדות בשמות שאני משייכת אותם לציפייה האדירה של נותניהם להקמת מדינה ולעתיד בטוח וטוב יותר. כך נקראו ילדות בשמות: ישראלה, מדינה, חרותה, נצחיה וגם עתידה. עתידה היה השם הכי נדיר ביניהם, ומבחינתי, הכי מכמיר לב בביטחון הבלתי מעורער בעתיד טוב יותר. אנחנו נולדנו בשנים הקשות ביותר של מלחמת העולם השנייה. השמדת יהודי אירופה הייתה אז בשיאה וכבר הסתננו לארץ שמועות אודות גורלם של היהודים שם."
ספרי על תהליך כתיבת הספר...
"כתבתי את הספר לפני כארבע שנים. חשתי געגועים עזים להורי, לדור שלהם, לדבקותם בערכים ובאמונות, לא חשוב מאיזה צד של המפה הפוליטית. לנאמנותם הבלתי מתפשרת לדרך ולחברים. זכרתי גם את יכולתם לשמור אהבות ושנאות עד המוות. השתתפתי אז בקבוצת כתיבה בהדרכת אילן שיינפלד ובכל יום שלישי הגעתי עם פרק חדש של הספר לקבוצה שציפתה לשמוע את המשך הסיפור, העירה הערות, התווכחה על מהלכים שעשיתי בעלילה, על הדמויות ומניעיהן, זה היה תהליך פורה ומאוד מרתק. הרגשתי קצת כמו דיקנס שהיה מפרסם את ספריו בהמשכים בעיתונים של אז. כמובן שערכתי תחקיר לגבי התקופה. סיפורים אודותיה הסתובבו גם בבית שלנו. הם לא יועדו לאוזני כמובן, אבל מי יעצור ילדה סקרנית מלהקשיב?"
השגת בקלות חוזה הוצאה לאור?
"כשהסתיימה הכתיבה קראו אותו בני משפחתי וכמה חברים קרובים וכולם נהנו מן הקריאה, ציינו עד כמה מעניינת התקופה שבחרתי לכתוב עליה והמעברים הקיימים בספר בין תקופתנו לתקופה שלפני קום המדינה. כולם ציינו את הדמויות הבלתי שגרתיות שבחרתי כגיבורי הסיפור.
"לפי הצעתו של אילן שיינפלד, לפעול בשיטת 'שגר ושכח', שלחתי את הספר הגמור למספר הוצאות ספרים. חלקן החזירו אותו בסירוב מנומס, חלקן לא טרחו. בינתיים התחלתי בכתיבה של ספר נוסף. אחרי שנתיים הגיע טלפון מהוצאת מטר. הם הזכירו לי ששלחתי להם עותק של עתידה לפני שנתיים, והציעו להוציא את הספר לאור תחת המותג החדש שלהם: 'שולחן כתיבה'.
"מרגע שהוסכם על הוצאת הספר לאור עבר כל החלק המקצועי למטר. העורכת דפנה שחורי קראה אותו והסכימה לערוך אותו. הסכמנו על דרך העבודה והתחלנו בתהליך ארוך בן שנה, בו עזרה לי דפנה לחדד ולהבהיר את כל מה שרציתי והתכוונתי לומר בספר. נהניתי מאוד מן העבודה איתה ובעיקר למדתי. דרך דפנה הגעתי לעורכת הלשונית ורד זינגר שהמשיכה וניכשה כול מיני עשבים שוטים לשוניים והגיוניים שאיכשהו חמקו מעיני דפנה ומעיניי. כל אנשי ההפקה הגרפיקה והעימוד, הם של הוצאת מטר. זכיתי לליווי מקצועי מעולה והתוצאה הסופית עולה בהרבה על כתב היד הראשוני שהגשתי."