שגית זלוף נמיר, בוגרת המחלקה לצילום ומדיה ומרצה במחלקה, מציגה בגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה מקבץ עבודות מהשנים האחרונות
אוצר: מיכה קירשנר
26.2.15 – 30.3.15
צילומים: שגית זלוף נמיר
שגית זלוף נמיר, בוגרת המחלקה לצילום ומדיה ומרצה במחלקה, מציגה בגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה מקבץ עבודות מהשנים האחרונות, ועבודה חדשה - 'גולם' (2015). בתצלומים מוצגים אובייקטים אורגניים, מעולם החי והצומח, אותם לקחה שגית וטיפלה בהם: פיסלה, עטפה, חיברה, תפרה והציבה את האובייקטים מחדש. באמצעות הפעולות הפיסוליות ובאמצעות הצילום, הפכו האובייקטים לאורגניזמים חדשים, מפתים ומרתיעים בעת ובעונה אחת, ובודקים את הקשר בין האתיקה לאסתטיקה.
פרופ' מיכה קירשנר, אוצר התערוכה על העבודות המוצגות: "בתערוכתה, שגית, לכאורה, מלקטת אובייקטים מהעולם הנגלה "כפשוטו". אך באמנות כמו באמנות, דבר אינו "כפשוטו". הרי מאחורי כל "כפשוטו" נגרר לו ה"הלא כפשוטו" שהוא הפרשנות האסוציאטיבית והסימבולית, החושפת עצמה רק במבטים חוזרים. עוד יותר כך בעבודותיה של שגית. שגית נוטלת "מוצרים" חילוניים, יומיומיים (במנעד שבין תינוק ארוז בסדין ועד מנת קובה עשויה מסלק) והם פרוסים על משטח סטרילי, ומשליכה דרכם, בצעקה חרישית, את "הלא כפשוטו". את אותו רובד סמוי שזיהויו מעצים רגשות ותובנות.
שגית, שם תערוכתך הוא 'ברירה טבעית'. מה הברירה הטבעית בהקשר לעבודותיך?
"בתערוכה מוצגות עבודות מעשר השנים האחרונות, שהוצגו בתערוכות שונות, ולוקטו על ידי האוצר, מיכה קירשנר, לכדי גוף תמציתי ומהודק. בזכות מהלך אוצרותי זה ניתן לראות שהעבודות מתכתבות עם עצמן לאורך השנים' , משום שתהליך היצירה שלי הינו מעין תהליך אבולוציוני, במהלכו שרדו עבודות מסוימות בלבד: לתערוכה זו נכנסו רק אלה שהיה להן משך והתפתחות לעבודות העכשוויות. התערוכה מציגה את המצאי שיצרתי ואספתי, מעין אוסף של אובייקטים שבניתי/ פיסלתי /הנחתי / בראתי באמצעות הצילום . אלו שלא עמדו בקריטריונים - לא שרדו, ונותרו מחוץ לתערוכה. אלו שיש להם הדהוד למה שאני עושה היום - נשארו. העבודות החדשות יותר מכילות בתוכן את התכונות והדי אן איי של אלו הישנות יותר, בתערוכה, בדיוק כמו בתהליך הברירה הטבעית."
מהו תהליך העבודה שלך?
"אני צלמת אנלוגית, כלומר אני מצלמת שקופיות במצלמת פורמט בינוני, סורקת אותן ומדפיסה בהזרקת דיו.
"בעבודתי ישנם שני שלבים: שלב הפיסול (הבנייה וההצבה), ושלב הצילום. אני נכנסת לסטודיו, או מגיעה לסט עם אובייקטים וחומרים שאספתי במהלך הזמן, לכולם הקשר גופני ואורגני באופן ישיר או עקיף כגון פיטריות שמזכירות איברים, או קובה שמזכיר בשר. אני מתייחסת לסטודיו כאל מעבדת ניסויים: באמצעות פעולות, חלקן עמלניות כגון חיבור, תפירה, הרכבה, שכפול, וחלקן פשוטות יותר כגון הצבה או ניתוק מההקשר - אני בוראת את האובייקטים מחדש. הם הופכים ליצורים היברידיים, מהונדסים ומפתים, מלאים ביופי וחיים.
"הרגע בו האובייקט החדש כמו הופך לאורגניזם אוטונומי בפני עצמו, כאיבר או יצור נושם- הוא גם הרגע בו אני מפסיקה לטפל באוביקט ועוברת לשלב ההצבה: אני בונה לו סביבה- רקע, משטח, מקום להציבו. משהסביבה נבנתה אני פונה למלאכת הצילום המוקפדת, בה אני מחפשת את הרגע בו הצילום, על כל אמצעיו, כמו מפיח חיים באותם אובייקטים: האור, הזוית, החדות, הקומפוזיציה וכיוב', מדגישים ומנציחים את הרגע בו האובייקט קם לתחייה: נמס או מרייר, מעלה עובש חמקמק או משנה מצב צבירה. המצלמה, במקום להדהד את המוות, כבז'אנר הטבע הדומם המסורתי, דווקא מעניקה לאובייקטים ויטליות ומפיחה בהם רוח חיים."
בעבר העבודות שלך הוצגו תחת הקשר מזרחי, ובהזדמנות אחרת תחת הקשר פמינסטי. מה דעתך על כך?
"אני מתייחסת לתהליך היצירה שלי כהליך מחקרי. אני חוקרת את החומר, את מה שקורה לו כשהוא נפגש עם אור ומצטלם, מה קורה לו כשאני בונה אותו ומפסלת אותו מחדש. המחקר שלי, בעיניי, טהור ונטול הקשרים חברתיים. ההקשריים התרבותיים והחברתיים ניתנים לעבודות על ידי אוצר חיצוני, שהעבודות שלי מתאימות לתזה האוצרותית שלו. אני תמיד שמחה לראותן תחת הקשר חדש ופרשנות מפתיעה, אך המוטיבציה הראשונית שלי נאמנה למחקר גרידא."
העבודה נשמעת ממושכת, שלא לומר מפרכת. מה המקום של אופי עבודה זה בעידן הצילום הדיגיטלי, "עידן האינסטוש"?
"הצילום כמדיום משתנה מהיום בו הומצא. כמדיום תלוי טכנולוגיה, כל חידוש או שינוי בכלי- מביא עימו שלל השלכות. מיום המצאתו מצאו עצמם צלמים מתנצלים במקרה הגרוע, או נלחמים על הישרדותו במקרה הפחות גרוע. עוד בהיותי סטודנטית דובר על "מות הצילום", ומדי מספר שנים יוצא עם ההכרזה אודות "מות הצילום". אבל האמת היא שהצילום לא מת, בינתיים, הוא רק משתנה וממציא את עצמו מחדש כל פעם. לנו לא נותר אלא להשתנות יחד עימו, או לחילופין לדבוק במה שאנו עושים ומאמינים על אף מרוץ הזמן. יותר ויותר אני מבינה כי דווקא עבודה "ארכאית" לכאורה, עמלנית, כזו שלוקחת זמן, שנשארת נאמנה לצילום האנלוגי ולחשיבה האנלוגית- יכולה להיות חדשנית, לעמוד במבחן הזמן ולשרוד את שטף השינויים ומהפכות האינסטנט. כל מקרה לגופו. אם המבט הצילומי מספיק חדשני, זה לא משנה באיזה כלי הוא צולם. אגב, לפני כשנתיים ערכתי מבחן, שכן חשבתי לעבור לצילום דיגיטלי: צילמתי את אותו אוביקט, באותם תנאים, במצלמה אנלוגית ודיגיטלית. התוצאה היתה חד משמעית: הלידי כסף (החומר הרגיש לאור על הנגטיב האנלוגי) הם לא פיקסלים: האור נצרב עליהם אחרת. התוצר נראה אחרת. בחרתי להישאר אנלוגית כי זה מה שנכון לחיפוש שלי ולעבודה שלי."
מה האתגר הגדול ביותר שלך כאמנית?
"ישנם הרבה מאד אתגרים. החל מההתנהלות היומיומית בה עליי לשלב בין האימהות והמשפחה, לקריירה. אני מרצה לצילום בויצו חיפה ובמנשר) וליצירה; עבור דרך החיפוש המתמשך והאינסופי אחר הפריים הבא והכרח לחדש לעצמי מחד, אך להישאר נאמנה לעצמי מאידך; וכלה בהתמודדות עם עולם הצילום והאמנות המשתנה והמתחדש במהירות הבזק. אך באותה נשימה אני חייבת להודות שהאתגרים הם אלו שמשאירים אותי עירנית, ומשמרים את התשוקה העזה שיש לי להמשיך ליצור וללמוד גם אחרי כל כך הרבה שנים."
כדאי לדעת:
שגית היא ילידת חיפה. בוגרת המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה (2004) ובימים אלה מסיימת לימודי תואר שני בתכנית הבינתחומית באמנות של אוניברסיטת ת"א. צלמת, מרצה לצילום, אוצרת. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאונים ובאוספים פרטיים בארץ ובעולם.