גוּדַאי, ילדה שמפחדת לטפס על עצים ובטוחה שהיא מכוערת, נוטשת את חיק משפחתה ואת כפר ילדותה כדי להיות הראשונה שתלמד בבית הספר. במהרה היא תצא לדרך ארוכה יותר, אל עיר הפלאות המצופה זהב והנוטפת דבש – יֵרוּסַלֵם.
סיפור ילדות והתבגרות זה המבוסס על קורות חייה של זהבה גושן פותח צוהר למציאות החיים בכפר יהודי קטנטן ברמה האתיופית, הוא נולד מאהבה ומחבֵרוּת ומסופר על ידי שתי חברות.
זהבה סיפרה, מעין האזינה ורשמה, וכך נרקם מסמך ספרותי ייחודי, שאינו נרתע מלחשוף גם את קשיי החיים ואת אכזריותם. דף אחר דף נפרשות בפנינו האינטימיות המשפחתית, הקִרבה לאדמה ולבעלי החיים, והאפשרויות שפתוחות ושחסומות בפני ילדוֹת ובפני נשים בחברה שבה הגברים מקבלים את ההחלטות. הסופרת מעין בן הגיא משכילה לתאר במילים פשוטות ובנימה קולעת את סיפור חייה של זהבה גושן, ולצייר דיוקן חי ומרגש של ילדה אחת.
הספר כתוב בכישרון ובהומור דק ומשמיע קול רענן החסר מאוד בשיח על הקהילה האתיופית בארץ, בציבוריות הישראלית ועל מדף הספרים העברי.
זהבה גושן עלתה לארץ מאתיופיה ב-1984. היא מַנחת הורים ובעלת תואר בחינוך ממכללת דוד ילין. מעין בן הגיא היא סופרת ובוגרת החוגים לספרות השוואתית, לתולדות האמנות ולעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.
וכך נולד הספר:
זהבה ומעין הכירו בלשכת הרווחה בבית שמש ב-2009. מעין הייתה עובדת סוציאלית המומה למדי מסביבת העבודה החדשה שלה ומהמפגש עם משפחות עולים שהגיעו זה עתה ממרכזי קליטה ברחבי הארץ להשתקע בעיר הענייה והמתחרדת. המצוקה הגדולה של הפונים, בעיקר אימהות וילדים, הלומים משבר הגירה ועוני, והמעט מדי שניתן היה לעשות למענם, הפכו את העבודה לקשה ולמתסכלת. זהבה היתה קרן האור שלה שם. רשמית היא היתה מתרגמת ומגשרת תרבותית אבל בפועל הן עבדו יחד כתף לכתף וכצוות.
בהתחלה השוני בין השתיים בלט יותר: חילונית ואישה מאמינה בכל רמ"ח אבריה, שמאלנית "קיצונית" וימנית, ישראלית "מלח הארץ" ועולה חדשה מאתיופיה. לקח זמן עד שהתחברו והחלו לתת אמון אחת בשנייה. בהתחלה הפניות של הציבור קישרו ביניהן ואחר כך הן החלו להיחשף זו בפני זו, ולספר גם על החיים והעולמות שמהם באו. על חוויות קשות, עצובות וחזקות שעברו יחד בעבודה ובחיים.
הרעיון לכתוב את הספר נולד במקרה. מעין גילתה סקרנות רבה לגבי החיים באתיופיה והרבתה לשאול עליהם וזהבה הציעה לה לקרוא את עבודת השורשים שבנה כתב לבית הספר. היא קראה ואמרה לזהבה שעם חיים כל כך מעניינים וכל כך לא מוכרים לנו הישראלים היה אפשר לכתוב ספר...
קודם הן התחילו לכתוב חוברת צנועה לצרכי הזיכרון המשפחתי שתתעד את החיים בכפר ואת מסע העלייה ארצה. כמו שכתבו במשפחתה של מעין לזכר סבה שהיה איש העלייה השלישית בדגניה ב'. הן נגשנו למלאכה בהתלהבות. עם הכתיבה גדל התיאבון. הספרון הכיל גרעין לספר והיה ברור שהדמות הכובשת של הילדה היא גיבורה של ספר. הן הרגישו שהגיבורה הפחדנית-אמיצה, הוותרנית-נחושה הזו תוכל לקשור ילדים שנולדו להורים שעלו מאתיופיה למורשת האצילית שהולכת ומתרחקת מהם. הילדה הזו, וקורותיה הכתובים בספר, תוכל להכיר לילדים ישראלים את מציאות החיים המרתקת ומעוררת ההתפעלות של יהודי אתיופיה בארצם, את דבקותם ונחישותם לשמור על יהדותם ולהגיע לישראל.