בראשית 1944 הלכו וגברו התקפותיהן האוויריות של בעלות הברית על אתרי התעשייה האזרחית והצבאית של הרייך השלישי. הנאצים נאלצו להעתיק את המפעלים אל אזורים בטוחים יותר בפנים גרמניה ובייחוד אל מנהרות ואתרים מתחת לפני הקרקע. אולם לביצוע הפרויקטים האלה נדרש כוח עבודה רב שלא היה ברשות הגרמנים באותה עת, והיהודים שנותרו בחיים נחשבו למאגר של כוח עבודה שיש לנצלו.
בספרו במנהרות אשמדאי בוחן אליעזר שורץ את הקשר בין המחדלים ההנדסיים שאירעו בפרויקטים אחדים של תעשיית החימוש הגרמנית לבין מותם של אלפי עובדי כפייה יהודים. הוא מתמקד בסיפורה של קבוצה בת 500 יהודים בעלי מקצוע, ובכללם הוא עצמו, שנשלחו ביוני 1944 מאושוויץ לשטח הרייך כדי להכשיר מפעלים שעסקו בייצור נשק שהיה עשוי לחולל תפנית במלחמה לטובת גרמניה הנאצית. שורץ, המציע במחקרו נקודת מבט ייחודית הנשענת הן על ניסיונותיו הקשים בשנות המלחמה והן על הכשרתו המקצועית לאחריה, סוקר את קורות חברי הקבוצה מראשית התארגנותה בבירקנאו ועד הובלתם בצעדת מוות וחיסול רוב חברי הקבוצה, בשלהי אפריל 1945. ב-1 במאי 1945 שחררו חיילים אמריקנים את שרידי הקבוצה בהרי טירול האוסטריים.
גורלם של חברי הקבוצה דומה לגורלם של אסירים יהודים רבים אחרים שהיו קורבנות המדיניות הנאצית של חיסול באמצעות עבודה. לקראת סוף המלחמה, כשכבר לא יכלו הנאצים לנצלם לעבודה, איבדו שרידי עובדי הכפייה היהודים בעיני הגרמנים את ההצדקה להמשך חייהם על פני האדמה.
342 עמ', 104 ₪.