שירים מהחצר האחורית של רות ביגר


שירים מהחצר האחורית של רות ביגר


 רות ביגר חובקת את 'התוואי האופקי', ספר ביכורים ובו כ-80 שירים על ילדותה בחיפה, על בנה האוטיסט, על אחיה הלום הקרב ועוד... 


                                                                           

יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת


                                                                           

                                                                           

עטיפת הספר
 

                                                                           

"התוואי האופקי", ספר ביכוריה של רות ביגר, זוכה פרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת תשע"ז, ראה אור בהוצאת 'אש קטנה 77', בעריכת המשוררת ד"ר אפרת מישורי. הספר מתחיל את דרכו מן הדממה הכפויה שחוותה המשוררת בילדותה, כבת לאם הנושאת בגופה ובנפשה את בלהות העבר. החלל שנפער במרחב השתיקה שבין הילדה לאמהּ הופך ל"יש", לחומר דחוס שהקוד הגנטי שלו נמצא בכל תא ותא, מציינת מישורי.

 רות ביגר, ילידת 1971, חיפה. אומנית, עוסקת בצילום ובכתיבה, חברה בגלריה השיתופית P8  ופועלת לקידום ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים. היא עורכת דין לשעבר. למדה משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה. היא נשואה, אם לשני ילדים. חייה המורכבים היוו קרקע פורייה ליצירתם של כ-80 שירים על ילדותה בחיפה, על בנה האוטיסט, על ההתעללות המינית שעברה אמה וחשפה בהגיעה לגיל 80, על אחיה הלום הקרב ועוד.

שירי הספר, כותבת מישורי, צומחים מתוך החצר האחורית של התרבות הרשמית ומשרטטים עבור הקוראים והקוראות תעודת זהות של ישראליות אחרת, לא ייצוגית, אלא פצועה, שבירה ומורבידית. ביגר מדובבת את אזורי הבושה ומלקטת את כל ההפרעות. בכל מוסד חברתי מוטל רבב: יש חתונה - אבל על שמלת הכלולות מהלך ג'וק, יש ילד גאון - אבל עם צרכים מיוחדים, יש אח חייל, גיבור מלחמה - אבל הלום קרב, יש אמא – אך היא לכודה בתוך עברה.

רות: "נולדתי בשנת 1971 בחיפה. גדלתי בנווה שאנן. למדתי בבית ספר היסודי תל-חי ומאוחר יותר בעירוני ג'. אבי היה פרופסור לפיזיקה של הקרקע, מרצה בטכניון. ואמי אחות בטיפת חלב. אני בת זקונים. אחי ואחותי הגדולים ממני ב-18 וב-17 שנה.

 "אחרי השירות הצבאי למדתי משפטים באוניברסיטת חיפה. שם הכרתי את אסף, בן זוגי. עברנו לתל אביב בשנת ההתמחות ולאחריה הוסמכנו להיות עורכי דין. עבדתי כעורכת דין במשך מספר שנים, עד שבני יובל נולד. הייתי יועצת משפטית ב-icq כשהאינטרנט היה עדיין בתחילת הדרך. בשנים הראשונות יובל היה חולה מאוד ונזקק לטיפול מסור ואינטנסיבי. אז, עוד לא ידענו מה יש לו, ולמה קשה לנו כל כך. לא חזרתי לעבודה. בהמשך יובל אובחן כאוטיסט. החלו שנים של טיפולים אינטנסיביים והתגייסות טוטאלית שלנו לעניין. בדידות גדולה, כאוס, כאב ושינוי סדרי עדיפויות קיצוני. במשך שנים היינו בסוג של מצב חירום. כשיובל היה בן 6 וחצי נעמה נולדה. והשבוע יובל חגג 18. הוא לומד בכיתת תקשורת (חינוך מיוחד) בתיכון ליידי דייויס בתל אביב."

למה נטשת את מקצוע עריכת הדין?

"עוד לפני שיובל נולד, התעוררו בי ספקות לגבי עריכת הדין והבחירות המקצועיות שלי. למדתי קדרות והבנתי שאני נהנית. פניתי ליאיר גרבוז שהיה בזמנו ראש המדרשה לאמנות בבית ברל. התקבלתי ללימודי אמנות במדרשה, תוך התחשבות וגמישות מלאה במצבי כאמא לילד עם צרכים מיוחדים. היו שנים שלמדתי קורס אחד בלבד. כי זה כל מה שיכולתי."

ומאז את נותנת דרור לאמנית שבך?

 "כן. תחילה עסקתי בפיסול, בהמשך עברתי לצילום. מגבלות החיים הכריחו אותי לדייק את הבחירות שלי. היה קשה לתחזק סטודיו לפיסול. להגיע יום יום ולעבוד. הצילום אפשר לי להמשיך לעסוק באמנות וגם להמשיך לטפל ביובל באינטנסיביות הנדרשת. הצטרפתי לגלריה השיתופית P8. עד היום, הגלריה משמשת לי בית חם. התנסיתי מעט באוצרות ולאחר תערוכת היחיד שלי בשנת 2014, התחלתי לכתוב שירה. כתבתי קצת לפני כן, אבל לא באופן מלא. פגשתי את המשוררת אפרת מישורי ובתהליך ארוך של כתיבה ועריכה נולד הספר 'התוואי האופקי'."

במה עוסקים שירי ספרך?

"הספר עוסק במערכת היחסים עם הוריי, וכן באימהות שלי ליובל כילד עם צרכים מיוחדים. פרק גדול ומיוחד מוקדש כמובן לחיפה. אבי נפטר בחודש אוגוסט האחרון. כתיבת הספר היא סוג של פרידה ממנו ולמעשה פרידה מהבית והילדות בחיפה."

מה בחרת לכתוב על חיפה, עיר הולדתך?

"בפרק על חיפה השירים נכתבו בהתאם למספרי בתים ורחובות, וגם כפורטרטים קטנים של דמויות שהיו חלק מנוף ילדותי: למשל, שיר שנולד מתוך געגועיו העזים של מר קופרמן, השכן מהקומה השלישית לים. מר קופרמן היה ימאי. וחצי שנה שהה על היבשה ובחצי השני בלב הים. וגם ליבו היה חצוי. כשהיה על היבשה הוא התגעגע לים. ומרוב געגוע ואולי גם שיעמום, היה צובע בכחול של ים את גזעי העצים, האבנים, הממטרות, חדר המדרגות. לפעמים הייתי מדמיינת שמר קופרמן צובע בלילה גם את אשתו וילדיו. גם אני מרגישה לפעמים כמוהו. מחפשת את הדרך הביתה בלב חצוי ובמקביל מנסה לברוח ולבסס בית משלי הרחק הרחק מכאן, כמו שאומרות האגדות."

 כיום את חיה, עובדת ויוצרת בתל אביב. מהם ההבדלים בין תל אביב לחיפה מהזווית שלך?

"יש משהו בטופוגרפיה ההררית של חיפה. בה אנחנו עומדים בראש הכרמל ומביטים אל הים, אל המפרץ שלמרגלותינו. או להיפך – עומדים בתחתית הכרמל ומביטים למעלה, לראש ההר. המרחק הזה יוצר מקום לגעגוע. הטופוגרפיה של ערי המרכז, למשל, מאוד פרונטלית. רחובות תל אביב נגלים רק תוך כדי שיטוט. לא מתוך מבט רחוק. אין נוף, הנוף חסום. האופק חסום. הכל נוכח כאן מולנו. אין ראיה רחוקה של מבט וגעגוע."

איך עברה עלייך הילדות החיפאית?

"גדלתי מול 'סינמה קפה עממי'. לגדול בצמידות לבית קולנוע זאת חוויה מיוחדת. להיות קטנה מול מסך ענק. לראות סרטים ממש לא תואמי גיל ולהבין שיש הרבה דברים שאני עדיין לא מבינה. לאהוב את הרגע הזה בו נשאבים לתוך המסך. לאבד אוריינטציה. לצאת מבית קולנוע ולגלות שהחשיך. גם על כך יש לי שיר. ילדותי בשנות השבעים עברה עליי בעיקר בחוץ. בחצרות הבתים. שירים רבים מתייחסים למה שקרה בחצרות הקדמיות וגם אלה האחוריות."

מהי החצר האחורית עבורך?

"לחצר אחורית יש תפקיד משמעותי: המקום הפיזי והנפשי בו יש בלגאן, עשבים שוטים, בו אנו פותחים כפתור, לא עומדים זקוף, חולמים, שוליים של בית, פרברים, שוליים של לב. המקום בו אפשר להצמיח מחשבות אלטרנטיביות. שם אפשר לבדוק, להתנסות, להרגיש נוח עם הכאוס. המקום הזה מצמיח אמיתות שאנחנו לא רוצים לראות לפעמים, הבלגאן שאנחנו מסתירים מהאורחים וגם מעצמנו. שם לא פורסים מפות טרילין אל-קמט על שולחנות. שם יש קמטים, עזובה וכאוס. אנחנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה בכל יום למשטר ולארגן את הכאוס."

בשבת האחרונה הובלת מסלול של 'הליכות ג'יין' במחוז ילדותך...

 "הליכות ג'יין מספרות את סיפורה האחר של העיר, הסיפור הלא-כתוב ולעיתים גם הלא-מדובר: אנשים בכל העולם הולכים ברחבי עירם ומספרים לכל מי שמעוניין להקשיב סיפור הקשור בשכונה, ברחוב, בבית, בחדר מדרגות, בחצר או בעץ, ובאנשים שחיו או עודם חיים לצד כל אלה, ולמעשה מספרים את סיפורה של העיר כפי שאינו נרשם בספרי ההיסטוריה. וזו גם משמעות הספר שלי. זה הקוד הגנטי שבבסיסו. שירים שצמחו מתוך החצר האחורית של התרבות הרשמית. שירים שמדובבים את אזורי הבושה שמנסים להביט אל תוך הכאוס מבלי להסיט את המבט."
 

                                                                           

                                           

רות ביגר. צילום: ינאי יחיאל

                           


מִלִּים חַסְרוֹת דֹּפֶק
הִנֵּה הֵן כָּאן
זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ
לוּ רַק יָכֹלְתִּי לִמְצֹא בְּתוֹכָן
נְקֻדָּה לְבָנָה מְהַבְהֶבֶת
עַל רֶכֶס שָׁחֹר
שֶׁתּוּכַל לַעֲצֹר
אֶת הִדַּרְדְּרוּת הַלֵּב
בְּמוֹרַד הַכַּרְמֶל
עַד לָעִיר
 הַתַּחְתִּית

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.