דף הבית >> ילדים >> מה חדש >> האוצר הסודי של הצב
 

 

האוצר הסודי של הצב 


 

כילדה לא ידעתי לקרוא ולכתוב אבל ידעתי לדבר עם כלבים, מספרת רותי ורד בר-זכאי ## את הסיפורים שלהם היא העלתה לספר ## רותי: מניסיוני אני מאמינה כי ילד עם לקויות למידה לא יתפתח או יצליח פחות, הוא פשוט יעשה את זה אחרת בדרך המיוחדת לו...
 

אתר כדאי לדעת



 
חזית הספר. איורים: איל אילת

את הספר 'האוצר הסודי של הצב' המיועד לראשית הקריאה, כתבה רותי ורד בר-זכאי, ואייר איל אילת המוערך, ויש מאחוריו סיפור אישי. רותי: "כילדה לא הצלחתי ללמוד לקרוא ולכתוב בגלל בעיות דיסלקציה. לא הבנתי מה כתוב בספרי הלימוד, במחברות ועל הלוח בכיתה אבל הבנתי דברים מעניינים יותר. הבנתי מה סיפרו לי הכלבים. גדלתי במשק עם סבתא חקלאית שהייתה מגדלת אבוקדו מצטיינת, כולם במושב ידעו שזה בגלל שהיא מדברת עם העצים. אני עשיתי כמוה אבל דיברתי עם כלבים. הרגשתי שאני מבינה אותם ומתקשרת איתם כמו "הלוחשת לכלבים". חשבתי שאני בעצם כלבלבה ורק בטעות נולדתי ילדה. הכלבים ואני ביחד קטפנו אבוקדו, האכלנו את התרנגולות, רכבנו עם סבתא על האתון, ריכלנו, החלפנו חוויות וגילינו סודות. הסיפורים שהכלבים סיפרו לי מילאו לי את הראש בלי סוף, רציתי לספר את הסיפורים שלהם לאחרים וכך מגיל חמש הבנתי שהיעוד שלי הוא להיות סופרת. המכשלה היחידה בדרכי לקריירה ספרותית הייתה שלא ידעתי לכתוב. לא ראיתי בכך קושי גדול, ופשוט סיפרתי בעל פה סיפורים לחברים ומשפחה."

בבית ספר עם המורות המצב היה הפוך לזה שבמשק עם הכלבים, היא מספרת. "בבית ספר לא הצלחתי ללמוד וגם לא העריכו אותי. אז עוד לא ידעו שיש דבר כזה דיסלקציה ודיסגרפיה. שמעתי שאני "עצלנית", "מפונקת" ואפילו "שקרנית".  מומחים לחינוך אמרו להורי שלא אוכל ללמוד בתיכון. כבר בכיתה א' המורה גררה אותי באוזן מהשורה האחרונה בכיתה והוציאה אותי החוצה בתקווה שאפסיק להיות "עצלנית ומפונקת". היא קראה לאימא שלי לשיחה ונזפה בה על החינוך לפינוק שהעניקה לי, אימא שלי התנצלה. אבל זה לא עזר, עובדה שהמחנכת בכיתה ו' הצמידה לי את הפתגם "העצלן עובד פעמיים". בשביל שאפיק לקחים היא הטילה עלי הרבה פעמים לטאטא את הכיתה.



 
רותי ורד בר-זכאי. צילום: אלבום פרטי

בכיתה ח' נערכו מבחנים גורליים לתיכון, אז היו מבדקים להערכת האינטליגנציה. רותי: "עשיתי את המבחן באופטימיות טיפוסית מתוך ביטחון שהפעם יתגלה כמה תמיד הייתי נבונה. התוצאות היו כל כך גרועות עד שקראו לשני ההורים שלי ביחד לשיחה, ואותי השאירו מחוץ לדלת שלא אשמע את רוע הגזירה. המומחים והמנהלת הסבירו להורים שלי שאני לא אהיה מסוגלת ללמוד בתיכון רגיל, אבל שלא נורא שאוכל ללמוד מקצועות כמו תפירה וכלכלת בית. "תפירה?!" צעקתי בבהלה כשאימא שלי סיפרה לי, "אבל אני שונאת לתפור!". לימים התברר שהמומחים טעו -לא רק שאני לא יודעת לתפור אני גם לא יודעת לבשל!"

רק בכיתה י"ב היא אובחנה כדיסלקטית ודיסגרפית, בעקבות המלצה של המורה המקסימה לספרות שאשלח לאבחון. והסוף - טוב. למרות התחזיות הקשות, היא עשתה בגרות חמש יחידות בכימיה, ספרות ואנגלית. למזלה, עם השנים לקויות הלמידה שלה השתפרו, והיא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה בהצטיינות.

רותי: "כל הילדות זגזגתי בין שני עולמות, היה את העולם של בית הספר שהיה נעול בפני וקשה היה לפרוץ אותו, הרגשתי בו לא נוח לא מובנת וזרה. והיה את העולם של סיפורים וחוויות עם הכלבים. העולם זה היה פתוח בפני, יכולתי לתקשר בו בחופשיות, זכיתי להערכה ואהבה במשפחה. אחד הסיפורים שסיפרו לי הכלבים הפך לספר "האוצר הסודי של הצב".

את ה"אוצר הסודי של הצב" ערכו ילדים מקסימים בכיתה ד' - בנה של רותי וארבעת חבריו. הילדים החליטו מה להשאיר ומה לקצץ, מה מצחיק ומה משעמם. היא עבדה עם ילדים כעורכים ראשיים, בגלל היותה בטוחה ביכולת של ילדים להבין מה נכון להם ולבחור בחירות שמתאימות להם.

רותי מסכמת: "מניסיוני כילדה שלא ידעה לקרוא ולכתוב אבל ידעה לדבר עם כלבים אני מאמינה בכוחות של ילדים. אני בטוחה כי לכל ילד יש דרכים מיוחדות משלו להיפתח לחיים, ללמוד, לאסוף ידע ולקבל הערכה ומקום. ילד עם לקויות למידה לא ילמד פחות, יתפתח פחות או יפתח פחות לחיים, הוא פשוט יעשה את זה אחרת בדרך שלו. הדרך שלו יכולה להיות מדהימה, יצירתית ועם מחשבה מחוץ לקופסא והוא יכול להגיע אתה לתוצאות מרגשות." 

 
 
Bookmark and Share
Back שלח לחבר הדפס
+ שלח משוב
לייבסיטי - בניית אתרים